גיא טנאארבע עשרה שנה לאחר "לזכור" המופתי מתוך פרוייקט "סימנים" ותריסר שנים לאחר "אדם", אלבום שיתוף הפעולה הראשון של אלי מגן והמשורר מירון ח.איזקסון, יוצא האלבום "ימי אדם" כאשר אל המשורר ואל המוסיקאי והמבצע, מצטרף המלחין והפסנתר מישה סגל, איקונה אמיתית בדברי ימי המוסיקה הישראלית של סוף שנות השישים ושנות השבעים ("עד סוף הקיץ" של מגן הוא לחן של סגל הוא רק דוגמא בודדת לכך…).
הקונטרבס של מגן, הפסנתר של סגל ורביעיית המיתרים Pacific Q מהווים את כלל כלי הנגינה באלבום שנע בין שירה לבין מוסיקה אומנותית מלאת מבע ואופי.
לאחר פתיחה נוגה שמזכירה לי מוסיקה למחזה של חנוך לוין ( אולי דווקא הביצוע של מגן ל"זו שעה נפלאה" של לוין מתוך "היספיקו החיים" גרם לי לקישור זה…) מגיע "הערה אחרונה" שפותח את החלק של לחניו של מגן באלבום זה. "הערה אחרונה בהחלט/ לא אוסיף עוד דבר" כותב איזקסון ואילו מגן משלב אריכות ומתינות עם טיפוף ומשחקיות כאילו השקט שנותר לאחר כל הדברים מפטפט עם הסיפורים שנבלעו בו. פרשנות מוסיקלית ועיבודית מבריקה ויצירתית להפליא.
המשחקיות נמשכת בשירה ובכלי המיתר המאוצבעים ב"בור" : "בור מתגלגל בדרכים/ בקול חופרו הוא משמיע:/'בואו אלי לשקע/ אני המסוכן שבכם". השיר מזכיר במשהו את השיר "הצל" של אלתרמן, גם בהאנשה האבסורדית במיוחד וגם בשורה הנפלאה "כשבלע בלא אישור צל מהילד"…השיר ציורי, בכל ממדיו, והשירה של מגן ,כתמיד, רגישה לניואנסים של הטקסט.[
מגן ממשיך להיות דינמי יותר בשירה שלו כאשר הוא מבצע את לחניו שלו (אם כי ב"מתה אמו" אינו מכוון לדינמיות שכזו) . ב"מצור" המצויין הוא משמר ומבטא את האנרגטיות הטמונה בטקסט הפילוסופי וההדרגתי הזה. עבור איזקסון הרצף המוצג הוא עיר-איש-בית כאשר הבית נושא בתוכו לא רק את לבניו אלא את הסמליות שלהן. הבית השני, עם זאת,עם השורות "להכין מצור על איש/ אפשר רק מילדיו שיצאו ממנו/ שהם היודעים כיצד להמיתו/ וממה נס מוחו", מרטיט לב ומאתגר חשיבה.
"עין שלך", שיר מבוסס חזרתיות אנאפורית ואפיפורית (צליליות דומה בתחילת וסיום שורות) , הזכיר לי את המוטיב החרד בשירתו של אלתרמן (" מתוך הרוח ומתוך האש/ מתוך הצועק ומתוך הפורש") והוא מהווה גם את אחד העיבודים המעניינים ביותר באלבום. המוסיקליות המיוחדת של הטקסט מתורגמת ומבוצעת היטב על ידי מגן שנדמה וקולו לא השתנה במהלך העשורים שחלפו מאז הוכר לראשונה במוסיקה הישראלית.
שיר הנושא, "ימי אדם", שחותם את האלבום, משאיר את המילים המתנצחות משהו של "אדם" ( "ולא נבראתי לא הייתם באים /
לולא בחרתי בטוב וברע / לא הייתם מתים " ) מאחור ומביא אלינו פיוס, השלמה, אולי אפילו סוד ופשרו : "ימי אדם קרבים אליו בסופו/ לקרוא באזניו את אחריתו/ על ברכו האחת/ מניחים את סודו/ וברכו השניה ממתינה לו כתינוק" שר מגן והפסנתר של סגל משתלב עם צליל הקונטרבס לסיום זוגי של האלבום.
הלחנים של מישה סגל נפתחים באינטרו ובקטע "רכבת" עצמו. מיד נזכרתי בעבודה שלו לפני מספר עשורים כאן שגרמה לצלילים להישמע מוכרים. הטקסט עצמו, טקסט משפחתי-פילוסופי שנוקט בלשון מדרשית משהו, משולב עם האופי התוסס של נגינת המיתרים באלבום זה. שורות הפתיחה של השיר, "אשתי וילדי מצויים בדלת הבית/ ומתפזרים בשורות בחצר" מופלאות בעיני וטומנות רבדים ומטמונים רבים. אסתפק רק באזכור סוגיית משמעות הדלת אל מול הבית, עניין הפיזור על רבדיו, מלאכותיות השורות וכן הלאה.
הלוויניות עולה בתודעתי שוב בלחן אחר של סגל, בטקסט "כמה": "מה מספר השבועות שהשכיחו/ את הפעם שנשמעה הצריחה הראשונה/ ומספר השעות מאז עברו הפנים ממנו." התהייה של איזקסון והעיסוק הרב שלו במהות הקיום מתורגמת במקרה זה על ידי סגל המלחין ומגן המבצע באופן קודר, נוגה במיוחד. שיר זה היה לי אף עצוב משאת, למרות השורה הנפלאה "שהגוף שלו נשא נבלות וממתקים"…
אהבתי מאד את "אתה המעיין" ללחן של סגל. הטקסט של איזקסון נוגע בקשר הנצחי שבין מילים לבין חיים, בין ילדות לבין זמן ובין אדם לבין אמו. רביעיית המיתרים ממשיכה לשבות את האוזן ומגן הופך לכמה רגעים לאותו אדם החוזר לימי ילדותו בחדר נעוריו לאחר תקופה הנדמית כנצח. נדמה גם שהדמיון הפונטי שבין "מעיין" (במכתבים) לבין "מעיין" (היצירה) אינו מקרי בהקשר זה.
שיתוף הפעולה של מגן ואיזקסון המתמשך כבר על פני שני אלבומים ושיר מהווה את אחת הפסגות של שילוב השירה והמוסיקה בדור הנוכחי. הוא נעשה מחוץ למוסכמות המקובלות, לא נשען על מסורות אליהן מתגעגעים או על חידושים מסנוורי עיניים, כפי שכתב רוני סומק. העניין הוא כשרון גולמי ואלגנטיות אינסופית בביטויו הנשענת על ידע ועל עומק ועל ייחודיות. מי יודע, אולי "אדם" ו"ימי אדם" יהיו רק שני החלקים הראשונים בטרילוגיה? אני בעד.