גיא טנאשנות דור לאחר שהגיח מאפלת האינדי הישראלי עם אצבע משולשת למרכז הפריים של התרבות הישראלית, עדיין לא יכול לצאת אלבום במוסיקה הישראלית שבשמו המלה "מכשפות" מבלי לעורר אסוציאציה מיידית להרכב הנשי המיתולוגי של שנות התשעים. כך היה עם להקת "המחשפות" וכך גם באלבום הבכורה של עדי שחם בהפקה מוסיקלית משותפת לבוגרת "רימון" וליובל רוזין ועם מעורבותה של הילה רוח.
אם כך, הפיתוי גדול עבור כל מי שכותב על מוסיקה ולו רק כדי לחזור בעיניים מנצנצות להרכב של פרלמוטר/נץ/כהן אולם העוול שייעשה לאומנים העכשוויים יהיה בלתי נסלח. מה שכן, העולם הפנימי שמביאה בפנינו שחם בהחלט שלוב ביצירה נשית חזקה, ישירה, מסוגננת מאד. כמו בעטיפה הקדמית של האלבום (צילום ועיצוב: דנה וינגרט ודניאל רוזנקרנץ), הליפסטיק משוח אולם האף נראה כמדמם, אולי כתוצאה ממארב צבא המכשפות לגברים בלילות…
הסאונד של האלבום אינו נעדר רטרוספקטיבה: הסינטיסייזרים מחזירים אותנו לאייטיז, מכונת התופים משמיעה צליל עוצמתי, אלים כמעט אבל פלאט, מזכיר זמנים בהם שחם, מבלי לדעת את גילה האמיתי, הייתה ספק תינוקת. אין באלבום רגע מוסיקלי דל אחד וזה לכשעצמו, גם למי שכבר הוציא אלבום בעבר, הישג משמעותי.
הטקסטים של שחם מהודקים ומסוגננים מאד. הרפרנסים שלה מבהירים לי שהמודעות של שחם לדברים אחרים שנכתבו כאן לאורך השנים, בעיקר על ידי נשים, ממלאת אצלה תפקיד חשוב בדרך הביטוי האישי. אם "המכשפות" ובהתאם גם קורין אלאל הן השפעות ניכרות באלבום , יכולתי לשמוע גם את יונה וולך ב"המחלה", וב"תנהל אותי", את "לתמונת אמא" של לאה גולדברג ב"תמונת אימי" ואת "תנו לי יום אחד" של תהילה חכימי ב"לרדת למחתרת".
אישית, שמחתי למצוא כאן אלבום בכורה בעל אמירה ברורה, גאה, עוצמתית. בנימה פחות אישית, נדמה לי שרק צבא של מכשפות יוכל להשאיר את האלבום במקום שהוא ראוי לו, ודאי כל עוד קיץ לנו וחם לנו…בכל זאת, עדיף ללעוס גומי.גם…