"ווייפורווייב הוא סגנון מוזיקלי ותנועה אמנותית אשר התגבשה בתחילת העשור השני של המאה ה-21 בקרב קהילות אינטרנטיות. הסגנון מאופיין במאפיינים נוסטלגיים וסוריאליסטיים עם אסתטיקת רטרו, טכנולוגיית בידור ותרבות הצריכה ופרסום."

לא לעיתים קרובות יוצא לי לכתוב אודות אלבום בהגדרה מילונית…אבל הפעם, ジップポップ1985  ("זיפ פופ 1985) שהוא למעשה אומן או הרכב ישראלי שמעדיף לשמור על אנונימיות, פונה לסאונד אלקטרוני בעל אופי מסוים מאד שההגדרה שפתחה את הרשימה שלפניכם לא ממש מכסה. כבר מן השיר הראשון של אדם, ניכר כי לא מדובר ברטרו קלאסי אלא בהתרפקות מלנכולית עם טוויסט, קצת קינקי לטעמי, שמעצב/מעוות צליל מדור שנראה לנו כעת, מעט תמים, ומעביר אותו לפורמט איטי, כבד ו…אומלל ?

להיט הפופ של אבי טולדנו "תרקדי את הלילה" ( מ 1986 דווקא…) נשמע כמנוגן במהירות 33 כאשר המהירות הנכונה היא 45 אם נשתמש במונחי פטיפונים. יחד עם רמיקס מזן ספייסי (Spacy) מאד ומסטולי עד מאד, מתקבל תוצר מוסיקלי אחר לחלוטין מן המקור. בעל ערך אומנותי? בהחלט כן. האזנה מהנה? מרוממת? מוסיקה לכשעצמה? לא ממש. איך אמר מאיר אריאל בזמנו על עניין אחר בתכלית ? על גבול מעשה אונן…

"בחלום" של ענת עצמון היה בגדר שיר מפוקפק לכשעצמו כבר כאשר יצא לאור בפורמט המקורי שלו. כעת, כאשר ההאטה הופכת את קולה של עצמון לקול גברי עמוק  ומוזר, אולי החלום מומחש אבל השיר הופך להיות מקור לפנטזיה מוסיקלית ומאבד ערך לכשעצמו.

גם "הציפור והכלוב" של דפנה ארמוני, למילים ולחן של שלום חנוך, נשמע אחרת לחלוטין, מה שכפי שכבר הבנתם הוא בדיוק העניין של ジップポップ1985  אבל נדמה לי שהפעם יש איזשהו אופק בהיר בתפיסה של העיבוד/ עיוות/ טרנספורמציה של המקור. חופש- אכן, מה עושים אתו? …כמאמר השיר.

אז על ההרס של "במקום הכי נמוך בתל אביב" (מ 1982…) אני לא יכול למחול וגם לא ממש להתחיל להבין במה תורם המבט החדש לאמירה, הן הטקסטואלית והן הסגנונית- מוסיקלית של השיר. אסתר שמיר לא נשמעת כאן כלל, היא קול אבוד, נמוך כתהום, והסאטלה כנראה כבדה מנשוא.

אולם את ,קשה בלעדיך" של שרון ליפשיץ, למילים של דן תורן, הצלחתי לשייך לאמירה של ジップポップ1985 : אכן "קשה לקום בבוקר/ לפתוח את העיניים". עם האלבום הזה, כל הסיכויים שלא תתעוררו עד הערב.