שנה נוספת חלפה על המוסיקה הישראלית ונדמה כי חלה דעיכה מסוימת בתנופה שהביאה עמה תשע"ה עם אלבומי מופת של שי צברי, הקליק, מורה, דניאלה ספקטור ודיקלה ואלבומים משובחים נוספים שביניהם מצאנו בתריסר הגדולים (הנה הקישור: אלבומי השנה של טנא ג'י תשע"ה) את קמילה, ניר שלמה, סער ליבן, ימן בלוז, לרוז, בלאק גורו ונתי חסיד.

תשע"ו חזרה לפורטה של המוסיקה הישראלית לדורותיה- חתירה אל האישי, אל המופנם וחשפה מוכנות ורצון פחותים לפתוח אופקים תרבותיים וסגנוניים.

ברשימה זו של תריסר אלבומים שבלטו השנה תמצאו גיוון רב של סגנונות, גילאים ואמירות. לאחריה, אלבומים מצוינים אחרים שנעצרו על סף הכניסה לשניים עשר הנבחרים של השנה ולקינוח אלבומי השנה של כתבי טנא ג'י שיציין בקרוב שנתיים לקיומו. כאן המקום להודות (לפי סדר האלף בית) לצוות הדף שכולל את גרמן רייטרמן, זאב פלדמן שמסיים את ה"קדנציה" בימים אלו, מור בידר, מיכל חוטר,נטע עמית שהצטרפה אלינו לאחרונה, ציפי פישר, רועי שניידר, תומר פישר ותמר ביטון. תרומתכם מוערכת עד מאד ! אז , נצא לדרך ? הנה הם שניים עשר אלבומי השנה של טנא ג'י, הסדר כרונולגי, מן החדש אל הישן:

ערן צור, "המסלול המואר", ביקורת בתרבות il

האלבום השמיני של ערן צור החזיר אותי לימים אחרים בהם צור היה האיש והכתובת לאמירה חדה, בוטה לעיתים, הן מבחינה טקסטואלית והן מבחינת הסאונד שמבטא אותה. באלבום הנוכחי צור משורר יותר מתמיד ואף מרהיב עוז לבצע טקסט מיתולוגי של ז'בוטינסקי מנקודת מבט מעוררת מחשבה. צור היה ונשאר מהטובים ואקספרסיביים ביותר בין המבצעים שלנו ובאלבום הזה, כפסע לפני תום השנה, הוא מגיע לאחד משיאי יצירתו.

שלום גד – הכל חדש , ביקורת בלהיטון.קום:

הכל חדש, אלבומו האחד עשר במספר של שלום גד ללא פונץ'והשמיני עם להקתו, היהלומים (גד בגיטרות, גיל פדידה בגיטרות, בס וכינור וסתו בן שחר בתופים), מהווה חוליה נוספת ביצירה הייחודית של אחד מהמוכשרים שסובבים בינינו בדור האחרון של המוזיקה הישראלית העצמאית. גד ניחן במעלות שניתן רק להיוולד עמם- גוון הקול, אופי השירה, הקו המלודי המיוחד שמכים בבטן הרכה בכל פעם מחדש.

דודו טסה, הגולה, ביקורת אלבום בלהיטון.קום:

הגולה (ל' בסגול), אלבום שנים עשר (!), יצא לא מכבר לדודו טסה ותוך זמן קצרצר הספיק להיות מסוקר על ידי מבקרים בקצב של רובה סער אוטומטי. לא מפליא הוא הדבר: אלבום חדש של טסה מעורר סקרנות עצומה בעולם המוזיקה הישראלית, הצמא ליצירה מקורית שלא מחפפת בפינות ומרתקת כל פעם מחדש.
עם גלעד כהנא כשותף בכתיבת רוב השירים, נגנים משובחים כאדם בן עזרא, ברק קרם, ניר מימון, עידית מינצר ואחרים, טסה מביא בפנינו יצירה בשלה, מאתגרת ובועטת שממשיכה את הטיפוס המתקדם שלו למדרגת יוצר על במוזיקה הישראלית.

רם אוריון – גרמנים באוגנדה, ביקורת בלהיטון.קום:

זרות וניכור תמיד היו חלק בלתי נפרד מכתיבתו של רם אוריון. גם באלבומו החדש גרמנים באוגנדה, החל מהכותרת הטעונה רבדים רבדים של משמעויות, דרך הכתיבה ברייקאוייק הקפואה וכלה בטקסטים גדושים בפראזות מילוליות העוסקות בכאב ומערבולות בלתי מרפות של חיטוט בשברים – אוריון לא מרפה מעצמו ומאיתנו ומצליח לייצר אלבום משובח ולא קל לעיכול.

יאיר יונה – חרב, ביקורת בלהיטון.קום:

אלבום יוצא דופן למוסיקאי יאיר יונה, חרב, אלבום אינסטרומנטלי כמעט כולו שמנסה לשחזר ולבנות מחדש מערך של זיכרונות וצלילים, נחלת הטראומה הלאומית והאנושית הגדולה של מלחמת יום הכיפורים שהותירה אחריה עם שבור ומשוסע ומדינה שנחתה נחיתה כואבת אל בריכה ריקה של אתוס, לאחר ריחוף בן שבע שנים ממקפצה אופורית של המלחמה הקודמת בת ששת הימים. אם תרצו,תשובה ממרחק של כמעט שנות יובל לאלבומי הנצחון של הזמן ההוא.

סיון מור גולדמן – מר השמש, ביקורת ב"רעש לבן" :

בטקסטים פיוטיים ומלאי דמיון ובלחנים רכים מניחה מור-גולדמן מצע עשיר לשירה ממחוזות אפרת בן צור פינת ג'ואנה ניוסום פינת ביורק, ויחד עם ההפקה הרגישה אך הדומיננטית של יהוא ירון, מתקבל כאן אלבום יוצא דופן.
רותם אור, עידו מימון, נעם רותם, נועה בנתור, "שליחי הבלוז", זהר וגנר – כל היוצרים הללו הוציאו אלבומים בשנים האחרונות שהתמודדו וסיפרו את סיפור מחלת הסרטן כפי שנגעה והלמה בחייהם. המגמה הזו מבורכת וממשיכה באופן ישיר את מגמת ההתבגרות והאותנטיות של המוסיקה המקומית. אין לי ספק שהאלבום של מור-גולדמן הוא מהיצירות האישיות המשובחות של העת האחרונה והוא שופך אור כחול-אפור על אחד מהאתגרים הכבדים של האדם המודרני. מומלץ, מומלץ ושוב פעם מומלץ.

קותימאן – 6AM -ביקורת אלבום בלהיטון.קום:

תשע שנים אחרי Melting Pot ,חמש שנים לאחר האלבום המשותף עם סאבו, שמיקסס את האלבום הנוכחי , וכאשר הדי היצירות הוויזואליות שלו, ברשת ובקולנוע (בסרטו של עידו הר,( עדיין נשמעים בחוזקה, מוציא קותימאן ) אופיר קותיאל), את אלבום הסולו השני שלו בישראל.
6AM אינו אלבום, הוא יצירה. קותימאן הוא יוצר שמביט ומאזין אל מעבר לאופק, מוזיקלית, סגנונית, וטקסטואלית, בונה גשר בין האתמול למחר וניחן במעלות ובאיכות האומנותית כדי להגיע הכי רחוק שאפשר.

שילה פרבר – "מכתבי אהבה", ביקורת אלבום בלהיטון.קום:

מכתבי אהבה, אלבומה החמישי של הסינגר-סונגרייטר שילה פרבר, מביא אותה למקום בו לא הייתה מעולם, הוא אחד האלבומים הטובים ששמעתי השנה ובוודאי זה שהתחברתי אליו יותר מכל אלבומיה הקודמים.

שותפתה של פרבר למסע האלתרמני שלה, מאיה בלזיצמן, הצ'לנית והאושייה, עיבדה את האלבום כולו והקנתה בכוח הנטייה הקאמרית שלה אווירה נוגה ובעלת יופי ועדינות נדירים. כמו התמונה על עטיפת האלבום, פרבר נכנסת אל הים, חצי לבושת שחורים, חצי עירומה לכאורה, משתכשכת בגלים וחיוך נדיר על פניה – כך גם אני, בשירים רבים באלבום, נכנסתי למעיין העצב של פרבר ויצאתי משם מזוכך ומתענג.

נטע וינר – זכות השיבה, ביקורת בלהיטון.קום:

אחת לתקופה מבליח אלבום שהוא הרבה יותר מאלבום. אלבום שמכיל בתוכו רובד על גבי רובד של משמעות: שפתית, מוזיקלית, תוכנית, פוליטית. מיעקב רוטבליט ומאיר אריאל דרך פוליאנה פרנק, עבור במאירה אשר, שלומי שבן, ברק אלנקווה, הביל"וייםוכלה ביובל בן עמי, נסללה לה הדרך לקבלה, גם אם מאופקת ומפקפקת, של אלבומי מניפסט שלא מותירים אותך זהה למאזין שהיית לפני שנחשפת אליהם.
כך הוא בזכות השיבה, אלבומו הראשון של נטע וינר, איש ההרכב היפואי סיסטם עאלי. לכאורה, וינר שר שירי אהבה, אלא שהאהבה הגדולה, מלאת היצריות והדילמות, אינה רק אהבת אישה או גבר, אלא אהבה לכל מה שמסויט בעיניו : חברה, ארץ, עממיות, מורשת.

הדג נחש – "שותפים בעם", ביקורת אלבום ב"רעש לבן"

כיוצרים הכותבים לעצמם כמבצעים, הדג נחש הגיעו כנראה לתחושה מסוימת של מיצוי, ולו זמני. הפרויקט "שותפים בעם" הוא ניסיון מבורך, אמיץ וכמעט בתולי, להציב את החבורה כגוף היוצר לאחרים ולמבחן הקהל בנוגע לכריזמה היוצרת לא פחות, ואולי יותר מבנוגע לכריזמה המבצעת. "אברהם טל, יהודית רביץ,אהוד בנאי, יוסי מזרחי, שי צברי,מרינה מקסימיליאן, גבע אלון, פלד ארקדי יעקובסון ואחרים מגיעים לבצע ו"הדג נחש" עם שיר אחד אגדי שמבצעים בעצמם עלו מדרגה מבחינה יצירתית וקיבלו/ מקבלים/ יקבלו בתמורה הרבה אהבה והערכה אליהן הם ראויים בהחלט.

אלון עדר – "קסיו זעם", ביקורת אלבום ב"בילויים":

כבר שנים מסתמן אלון עדר כיוצר משמעותי בדור הנוכחי של המוסיקה הישראלית. אלבום הקונספט "קסיו זעם" מציג את עדר מטפס מעלה הן יצירתית והן מבחינת המשקל הסגולי שלו ומנעד תחומי העניין המוסיקליים אותם הוא מבטא ביצירותיו. הכנות של עדר היא מפתח להבנת אלבום מרשים ביותר, ספקנות היא המנעול.

יאיא ורן כהן אהרונוב – ילדי בית העץ, ביקורת אלבום בלהיטון.קום:

אלבום שיצא ממש על המעבר מתשע"ה לתשע"ו ומהווה ציון דרך אמיתי למוסיקה לילדים בישראל. יחד עם האחים כהן אהרונוב התקבצו מוקי, קרולינה, אילה אינגדשט, אברהם טל, רעות יהודאי וכמובן "הדג נחש" ליצור אלבום מגוון, מסוגנן, ששר ומנגן בגובה העיניים להנאה מושלמת לילדים ולהורים.

נעצרו על הסף:

כהן @ מושון – ימים ארוכים, יולנטה- לא היה אף פעם שקט, טל פוגל – אל החצר הגדולה, חיה מילר – פלוס אחד, Crunch 22 messing with Alice in Wonderland , בנימין אסתרליס- The Blue Bay, אקוט – שירי קטמונים, דויד פרץ- ארץ שלא שם.

 

כתבי טנא ג'י בוחרים את אלבומי השנה שלהם:

גרמן רייטרמן בוחר את חן רותם:

אחרי התלבטות לא קלה בחרתי את אלבום השנה שלי-חן רותם "בחוץ חלום בלהות"
בעיניי הוא אקטואלי מאוד וכתוב חד ומדוייק. " מילים ברורות" ו-"אין מלך" אלה השירים הכאובים והיפים שיצא לי לשמוע וכל האווירה באלבום מבטאת מחד ויתור והשלמה ומאידך, רצון ותקווה שהמציאות תשתנה ותרפה עלינו, "הדור שמתפכח בכאב".

מור בידר בוחר את רזי בן עזר:

האלבום "כולם סחף האור" של רזי בן עזר הוא דבר נדיר במחוזותינו. לא כל יום מוציא איש מוכשר ככל שיהיה אלבום בו הוא מקריא שירים מופלאים ומרגשים. האלבום הזה ניחן ביופי, הדר ובאותה נשימה במינימליזם בלתי רגיל. כמעט כמו היוצרים היפנים שכל מילה שהם כותבים או סרט שהם מצלמים לקולנוע הוא מדויק ובלי שוליים. המוזיקה שהולחנה לטקסטים המרטיטים האלה של "משוררי על " היא מדויקת לא פחות.
קולו של רזי בן עזר הוקלט ללא מוזיקה בהתחלה ורק אחר-כך הלחנים נתפרו ביד אומן לטקסט. זהו אלבום אמיץ, קראנו לזה פעם "אלבום לא מסחרי", וזו טעות. זה מסוג האלבומים שמתנהגים כמו כתם דיו, מאדם אחד לאדם אחר. מקומו של האלבום מובטח גם בעוד הרבה שנים.

רזי בן עזר, "לא ידע איש מי היא" ביוטיוב:

מיכל חוטר בוחרת את "לולה מארש":

קשה לבחור אלבום שנה במוזיקה הישראלית, מכיוון שהשנה יצאו המון אלבומים טובים. אך בחרתי לציין להקה מיוחדת -לולה מארש. להקה שעוד לפני שהתפרסמה בארץ התפרסמה בכל העולם. לולה מארש הוציאו מיני אלבום ראשון בתחילת השנה העברית (נובמבר 2016) שאחרי שתשמעו אותו רק תרצו עוד. הקול העמוק של הזמרת יעל שושנה כהן ששרה באנגלית עם מבטא אקזוטי נעים. הקולות, הנגינה והסינטיסייזר של גיל לנדאו מגבירים את התחושה שהמוזיקה חיה נושמת ובועטת החוצה. בשירים שלהם יש סאונד חדשני ועם זאת גם משהו מוכר קרוב ועמוק.

נטע עמית בוחרת את דויד פרץ:

"ארץ שלא שם" אינו אלבום שעוסק רק בפריפריה; זה אלבום על אהבה, על בית, על אמצע הדרך ואמצע החיים. זה אלבום של אדם בשל שכבר מצא את הכיוון שלו בחיים, את דרכו, את המשפחה ואת הבית שלו, אבל עדיין לא מפסיק לחפש. במציאות של היום, שבה קיימת רק אמת אחת, הכל שחור או לבן, וכל מי שסוטה מדרך המיינסטרים חוטף- דויד פרץ נותן מקום בתוכו גם למורכבות ולסימני השאלה. השיר האהוב עלי באלבום הוא "דרך מצדה". יש לו לחן יפהפה, והוא מתאר את באר שבע מנקודת מבטו של בן המקום: "אם כך צריך לחיות/ היכן כדאי למות/ בעיר ללא סיבה/ אף היסטוריה לא נכתבת/ שברת לי את הלב/ מחר אני עוזב". הוא מתאבד על השיר הזה- בלחן, בביצוע, בעיבוד. רק לדויד פרץ מותר לקרוא לב"ש "עיר ללא סיבה". אם מישהו אחר היה אומר את זה, תל אביבי למשל, זה היה מתנשא, מעליב, לא הוגן. אבל הוא אומר את זה מתוך אהבה שאינה תלויה בדבר לעיר הזאת, כי רק מי שאוהבים ככה יכולה לשבור לך את הלב. הוא אומר שמחר הוא עוזב, אבל בסוף נשאר. הוא לא באמת מתכוון ללכת. באר שבע היא העוגן של היצירה שלו, שממנה הוא יוצא אל הדרכים, והיא הבית שאליו הוא חוזר בסוף.

ציפי פישר בוחרת את "לוייתנים":

לוויתנים הינו פרויקט של שני מוזיקאים ומפיקים ותיקים; אביב משולם, שגם אחראי על ההפקה של כמה מהשירים היפים שייצאו השנה יחד עם הרכבים כמו האחיות ג'משיד ו-Young Yosef, ותומר ברוך, שגם חבר בקראנץ' 22, הרכב אלקטרוניקה ניסיונית נהדר בפני עצמו. הם צירפו לצידם את כמה מהקולות היותר מוכרים ואהודים במוזיקה הישראלית, כמו ארקדי דוכין ורונה קינן, וגם גייסו את הקולות של זמרים לא פחות מוכשרים אבל שקצת יותר צעירים כמו סיוון טלמור , עדן לשם. התוצאה היא סוג של סופרגרופ אינדי ישראלי, מפגש שבו כל הצדדים המעורבים: כתיבה, הלחנה, ביצוע – הוא מהשורה הראשונה של האינדי הישראלי.
זה פרויקט שבאמת שאני לא מוצאת בו חולייה חסרה אחת, ובתור מייצג של השנה שחלפה הוא רומז על כך שהמוזיקה הישראלית נמצאת היום במקום טוב.

רועי שניידר בוחר את אלי דראי:

האלבום "מזמן" של אלי דראי תפס אותי לא מוכן. הוא אחד מכמה וכמה אלבומים ששלום גד הפיק השנה שנשמעים אחרת לגמרי, כל אחד עם היתרונות והחסרונות שלו, אבל כולם די קיצוניים במה שהם מנסים להשיג או להעביר. דווקא האלבום "מזמן" לא מנסה בכלל. הוא הכי אמתי, הכי הלב הפועם של אלי דראי על השולחן שלך. ואולי הוא לא הדבר הכי יפה בעולם, אבל זה מה שהוא וזה מי שהוא, ואין בו שום יומרה. זה אלבום טהור ואמתי כל כך, שאי אפשר שלא להתפעם. כשמשהו אמתי עד כדי כך, הוא אוטומטית הופך למרגש עד כדי כך ולמיוחד עד כדי כך, כי פשוט מאוד אין כאלה בנוף.
לכל אמן יש תדמית, פרסונה שהוא מתחזק, והוא מנסה להיראות ככה או ככה ולא ככה. חשוב לו מה המאזין יגיד, איך הוא יתפוס אותו. אצל אלי דראי ניכר שהוא בכלל לא חשב על המאזין. רק על מה הדבר הכי אמתי שהוא יכול להגיד.

תומר פישר בוחר את ענת מלמוד:

אני הולך לבחור אלבום יוצא דופן בעיניי. החל מהסינגל הראשון, התברר לי שהיא מופלאה ומיוחדת במינה. באחד הימים קיבלתי אליי שיר שהפך למצפן שלי, ניגון. הוקסמתי מהיכולת לכתוב כל כך פשוט. שמעתי מוסיקאית עם קול עדין, מלודיה מתפתלת ועושר מוסיקלי מרהיב. אלבום הבכורה שלה, לפני השינה, עוסק הרבה בדמיון, באהבה שלא נמצאת כאן ובחיפוש שלם של האדם. כמו שהיא כותבת באחד השירים "אני שוכחת להשאיר לך פינה לאהוב אותי".
מלמוד לא רק מרגשת, היא כל הזמן מפתיעה במקצבים, בשיתוף הפעולה עם צח דרורי שעושה עבודה מדהימה. אני יצאתי מוקסם מהאלבום וגם מהאישיות הכובשת שמחלחלת לכל אורך האלבום שלה. מתוך האלבום אציין את "לפני השינה", שמזכיר את רגשות הילדות, "מולדת" שמצליח לרגש בכל האזנה, "סתיו" ו"שיר דמיוני", שיש לו תזמור יוצא מן הכלל של אקורדיון.

עד כאן לשנה זו. כולכם מוזמנים להמשיך ולבקר אותנו בדף הפייסבוק של טנא ג'י וללוות עמנו את המוסיקה הישראלית, שבסופו של דבר, מהווה חלק כה חשוב מחיי כל מי שקרא עד כאן.

שלכם, גיא טנא וצוות טנא ג'י