גיא טנאבוגר בית הספר "מיוזיק" שהרשים עם "איאפשרלהפריד" (כך במקור-ג.ט.) באוסף האחרון "Selected Works 11", מוציא מיני-אלבום בן שלושה שירים בלבד המוקדש למשוררות הגדולות המנוחות דליה רביקוביץ' ויונה וולך בתוספת המשוררת הצעירה חני כבדיאל, דתייה לשעבר שמפתיעה בטקסט חד ופרובוקטיבי.
יֵשׁ לִי אִשָּׁה שֶׁמְּחַכָּה בַּבַּיִת
יֵשׁ לִי יְכֹלֶת נִוּוּט מַרְשִׁימָה
יֵשׁ לִי תֵּאָבוֹן גָּדוֹל
יֵשׁ לִי
זַיִן
100% סִילִיקוֹן
יֵשׁ לִי דִּמּוּם חָדְשִׁי
יֵשׁ לִי שֵׂעָר אָרֹךְ וְשָׁדַיִם
יֵשׁ לִי הוֹרִים בּוֹכִים בַּלֵּילוֹת.
צרימה פותחת את "יש לי אשה" של כבדיאל . יחד עם הצמד "ספנסרוסו" שהוציא לא מכבר אלבום משותף עם ירמי קפלן, מפיק ומעבד קורן וריאציה דוהרת והוזה גם יחד לטקסט שנע בין ארוטיות על סף הפורנוגרפית לבין ערפיליות מינית ובשטח ההפקר הזה, בין "יש לי/ זין" הוולכי לבין "יש לי הורים בוכים בלילות" מתרחשת הדרמה של השיר, בין הגבר לבין האשה שבכולנו, בין מערכת העצבים הרועדת לבין הבטחון העצמי המופרז . הבחירה של קורן במעטפת קרה ונוקשה, רוחפת מניכור, משלימה את הטקסט ותורמת לו עוצמה.
שממית על קיר ביתך, עדו,
אני רוצה להיות.
עלה שרך מן הצמחים שבעציץ,
פיסת ניר, מפת שולחן, מאפרה,
מחברת אקטואליה או ציור.
כל אלה מלווים אותך כל יום
רואים אותך ונקלטים
בתוך שדה ראייתך.
אין צורך לחפש תגובה רגשית.
אני רוצה להיות בסביבתך המוחשית,
מונחת, לא נראית.
כלולה בסתמיות בתוך חלל
שבתוכו אתה שואף, נושף, שואף, נושף
חמצן.
איננו מדברים על אהבה, עדו.
אני רוצה להיות סיד הקירות
משקוף חלון או מגירת גרבים
בחדר הסופג את תהליך
חילוף החומרים שלך
שמונה שעות בכל לילה.
"חמצן" של דליה רביקוביץ' הופקד בידיה של פלורה (לירון משולם) כמעבדת ומפיקה שותפה יחד עם קורן. לא רק התרומה הווקאלית של פלורה הפכה את השיר הטוטאלי הזה של המשוררת השבירה לשיר הנשי ביותר בפרוייקט הזה של קורן. אהבת האינסוף של אם לבנה ניכרת ברצון הבלתי מתפשר להתמסר. רביקוביץ' רוצה להיות שממית, פיסת נייר או ציור, לא משנה מה כל עוד תהיה במרחב "שדה ראייתך". כמו האהוב בסונט ט' של "אהבתה של תרזה די מון" שעצם מבטו מקדש את אהבתה של הדוברת ומייחד לה הצדקה, כך גם החמצן שתשאף האם בחדרו של הבן- כמו סיד הקירות או משקוף החלון, יהווה תחליף ראוי בעיניה לביטוי הבלתי אפשרי של אהבתה . קורן שר בעדנה, בחמלה מלבד , שוב, צרימה קולנית ואגרסיבית כאשר שר "אין צורך לחפש תגובה רגשית" כאילו משקף את הרצון של רביקוביץ' פשוט להיות מובנת ברציונל, פשוט לחמוק משיפוט רגשי שבמילא לא יעמוד על פשר מה שנראה לה כפלא.
שים סכר גדול
ליד מעיינות הכאב
אגור איתו
כמו מים
שמור עליו
שלא יתפזר
כי הוא חייך.
ב 1925 כתבה רחל המשוררת את "פגישה חצי פגישה", שיר בו סכר השכחה שבנתה על מנת להשכיח מעצמה את הכאב המתוק של האהבה המוחמצת, "היה כלא היה". עשרות שנים לאחר מכן כותבת יונה וולך על אותו סכר שעוצר את מעיינות הכאב של נפשה. אצל וולך האושר והדווי לא דרים בכפיפה אחת כמו אצל בלושטיין. האושר לא גר אצל וולך. הדווי שוכן במעיינותיו ועליה לשמור עליו פן יתפזר, כאילו בכדי לשמור עצמה מפיזורו וריקנות הלב.
כמו אצל כבדיאל ב"יש לי אשה",או ליתר דיוק אצל כבדיאל כמו אצל וולך, הפרסונה הנשית נושקת לזו הגברית וקורן, שמעבד ומפיק את השיר יחד עם רועי אביטל, לא הולך שולל אחר הדובר הזכרי בשיר ומקפיד על התחבולה הוולכית המצמידה את ציווי האגירה עם המלה "איתו" וקורצת למלה הכתובה שנדמית לרגע כ"אגור איתו" ולרגע נוסף כ ""אגור אותו" אך רק בשירה או בקריאה מנוקדת מועברת כהלכה. קורן מתמודד במיני-אלבום זה עם אתגרים מורכבים/ות לא פשוטים/ות ומצליח לעניין, לסקרן,לומר משהו בלחניו, במעטפת המוסיקלית ובביצועיו. כאשר השג זה מושג מעברו השני של המגדר, הוא מרשים כפליים.