אלבום סולו ראשון לגדי רונן, איש "דבק", "אחד חלקי אחד" ו"החצר האחורית", עובדה מפתיע למדי בהתחשב בקילומטראז' שעבר כבר רונן במוסיקה הישראלית. בהפקתו של אורי וינוקור מנסח רונן כאמן יחיד ובגיל ארבעים את ה"אני מאמין" היצירתי שלו בפעם הראשונה.

השיר הפותח "עוד פעם לבד" למילים ולחן של יענקל'ה רוטבליט, השותף והמנטור מ"החצר האחורית", מלווה לכל אורכו בסממנים של מבול, שטפון, הצפה. רונן שר "אל תדאגי לי אני לא אטבע" אבל המסע שלו מסתיים בבדידות, כזו החוזרת ונשנית. רונן תמיד היה בעיני מהזמרים המביעים ביותר במקומותינו והוא בוחר להתחיל בווליום גבוה, להצהיר הצהרת כוונות ומצב קיומי. השפעה של רוטבליט בולטת במיוחד ב "פג תוקף", עם הבס האופייני של איתמר ציגלר, עם הבתים הרבועים , ההומור הציני והדהירה קדימה אל הפואנטה.

אבל רונן הוא גם טרובאדור של בלדות, איש של מסע. ב "סיפור כיסוי" הוא שר "כל מצב שלא יבוא יש לך מילוט", גם משברון לב. השירה של רונן רכה אך עזה והיכולת שלו לנסח מוסיקלית את הטקסטים אותם הוא מחבר היא היא איכותו הסגולית המשמעותית ביותר.

שיר הנושא "אומרים שזה אתה" הוא אחד השירים המרגשים והנוגעים של העת האחרונה. ההפקה המוסיקלית שהופקדה אך ורק לשיר זה בלבד בידי רון בונקר, תורמת צליל אחר, צליל שמשתלב היטב עם הטקסט הארס-פואטי שמותיר את רונן לדמם בשדות ולמות בין השורות. רונן שר על אור שדולק על פרי בשוק לפנות ערב ומצפה לשילוב הזה שבין היצירה לקהל כי "אם לא אביא לך את עצמי אל תוך חייך/ מי יביא?"…

ב "השריפה" ובעיקר ב"טיול", לאחר הפתיחה שהזכירה את "Zero 7" מתחילת המילניום, עולה בכוח הפן הפוליטי ביצירה של רונן. כמו תמיד משלב רונן אהבה וזוגיות גם בטקסטים שאינם בהגדרה שירי אהבה. רונן שר על "טיול מעוות" ברחובות רצופי אבנים שנזרקו וכדורי גומי, על ישובים שבלבם חומה ועל סוף טיול בו "תדברי על כל מה שעשית למען השלום". זהו שיר מלא תנופה, חד ומרתק.

"חם ביפו" הוא שיר אהבה לעיר שהפכה לנספח. המתיקות הפאנקית (פ' רפה) מלווה אותנו בטיול לרחוב יפת ורחוב שישים,לסמטת המזלות היורדת אל הנמל , טיול שחולף על פני חתולי הרחוב אך עשוי גם להסתיים בבחירות הלא נכונות. יפו היא אשה עבור רונן והשמלה המצויירת שלה עלולה להיות אשלייה : "יש להם את המסגרת- חסרה תמונה" שר רונן וחש שהזמן הולך ואוזל במגדל השעון.

האלבום מסתיים עם "כוכב נופל", שיר סיום מלנכולי, כבד משקל. "רק הולך ונהיה יותר כבד/ את כל החברים אני מאבד" מקונן רונן ושר על "הרגש הנמוג בין כתמים של הזמן". ברונן מתקיימת דואליות בין פילוסוף ליוצר, בין רומנטיקן לציניקן והניצוצות הנוצרים מהמפגש בין אלה לאלה הם הם היצירה של האמן המוכשר הזה.

כל אלה לצד שירים כמו "מעגל רב משתתפים" ו"אהבה בסלע", שירים מהודקים, חכמים ומבוצעים היטב, מרכיבים יחד מכלול איכותי מאד של כתיבה, הלחנה, ביצוע והפקה. רונן יוצא לראשונה מהחממה של להקה ומציב עצמו לבדו בפרונט, קורא קריאה, שר שירה, מזהיר אזהרה, אומרים שזה הוא וגם צודקים.