גיא טנאלא בטוח שאלבומו החדש של אילן וירצברג, עם הטקסטים החריפים והאמירה מוזיקלית שבו, ישיג הצלחה מסחרית. אך אולי שווה גם לנו המאזינים לתת את שלנו כדי לשמור על אמנים מוכשרים וחשובים כמוהו בתרבות הישראלית.
ביקורת
המוזיקאי הוותיק אילן וירצברג, מלחין ומבצע רב זכויות במוסיקה הישראלית – החל מ"בציר טוב", דרך עבודה עם שמוליק קראוס וקולות שנכנסו מזמן לפנתיאון ב"רואים רחוק רואים שקוף", וכלה בעשרות לחנים נהדרים במשך השנים – מוציא אלבום חדש ומסקרן, בו הוא מנגן על כל הכלים.
האלבום "הלילה לא שחור" נפתח בארבעה שירים מאת המשורר נתן זך. וירצברג מרבה להלחין ולבצע שירי משוררים, ומביא אליהם את הגיטרה החשמלית שלו בעלת הצליל הייחודי, ואת קולו הגבוה והמרחף. גם אם הוא שר טקסטים כמו "סוף העולם" הפותח את האלבום, שיר המשקף תמונה מדאיגה ומודאגת לגבי המציאות העכשווית, המאזין יוכל להתחבר דרך מלודיות קליטות ועיבודים רכים. כך נשמע בשיר הנושא, גם הוא מאת זך, שיר אהבה לא שגרתי לצלילים על סף המתקתקים.
וירצברג מחפש קירבה, מבקש שיפור ולא פילוג. יש לו אמירה חברתית מוצקה והוא שר ומלחין אותה דרך טקסטים חריפים של אמני המילה הכתובה. הוא נוגע ברוק ולא מסתפק בבלדות כמו ב"אם תמיתני בים", בה הוא שר: "אם תאמר לי לצמוח – אצמח בבטחה/ כמו שצומח רק מי שצומח אתך", וחולם על חברה מאוחדת ותומכת יותר.¬¬
ב"ברכבת הלילה", המוקד הופך להיות חברתי יותר ומוצק יותר – שיר בעל צליל אפל שעוסק בחריגות, בבדידות, בעוני ובקשיי היומיום, והכל מושר ומנוגן בחדות ובלי עיגולי פינות. "אשה ציידת" עשוי להיות השיר שישתלב יפה בתחנות הרדיו. הוא קצבי, סקסי, וקליט, ו-וירצברג ממשיך לגלות את היכולת הנפלאה והמוכחת שלו לזהות טקסטים טובים ומלאי דמיון ולהפיק מהם שירי רוק עם אמירה מוזיקלית משמעותית לא פחות.
וירצברג מקדיש שירים להוריו ועושה בכך מחווה נפלאה, שהתבטאה בשני טקסטים של אבות ישורון ודליה וירצברג-רופא, אחותו של אילן. "השיר של דליה" המוקדש לאם הוא בלדה עדינה ומרגשת שאהבתי מאוד.
כאשר וירצברג מבצע שיר בשם "יונתן יונתן", האסוציאציה המיידית היא "יונתן" של יונה וולך שביצע ב"בציר טוב" לפני למעלה מ-30 שנה. אך הטקסט של אלעזר גרנות עומד בזכות עצמו. יש כאן שיר פוליטי מאוד ומוחשי להפליא, ששואב מהסיפור המקראי של יונתן בן שאול ומשליך על מצב הדברים בימינו. מדובר בהחלט באחד מהשירים הטובים באלבום.
את שיר הסיום בוחר וירצברג לשיר למילים של יונה וולך, המשוררת המזוהה עמו ביותר. אותי אישית כל ביצוע של וירצברג את וולך מרגש, אבל הפעם נדמה לי שאין בו כדי לחדור את החומה הסגנונית של המאזין הממוצע. מכאן הדרך לסיום הביקורת סלולה: וירצברג הוא מהמלחינים המוכשרים שקמו לנו, אך בניגוד לאחרים, הנאמנות שהוא מגלה לסגנונו ולאמנותו מקשה עליו להשיג הצלחה מסחרית כבר זמן רב. אולי, אם נחשוב על כך, שווה לנו לתת את שלנו כדי לשמור אמנים כמו אילן וירצברג בתרבות הישראלית גם בעתיד.