האלבום השני של ההרכב שזכה להצלחה מפתיעה באלבום הבכורה שלו מעמיד את המבקר המצוי בעמדה אמביוולנטית: מחד, הכל פשוט, חלבי, על סף הפולקי, תמים כמעט כחיוך של תינוק…מאידך, מה לנו כי נלין אם המטרה העיקרית של אומן היא למצוא קהל מלא אוזניים קשובות, נשמה מלאה ורגליים מטופפות על הרצפה. אז החלטתי לא להלין…
כבר משיר הפתיחה "כמו בהתחלה", בעל מרכיבי הקאנטרי-לייט והאופטימיות הקוסמית ומזה העוקב אחריו "רוצה לבכות", אולי שיר הבכי החביב ביותר בהסטוריה של המוסיקה הישראלית, זה שאפילו מנגח (בחביבות כמובן) את נכס צאן הברזל "כשאת בוכה את לא יפה", כבר מובן לי שאני במלכודת- לא יכול לצאת מזה, אולי "כואב לי לחיות" אבל כשדורון טלמון שרה מובטח לי פה אכבר אדקס ליקווי ג'ל. 400 CC כזה שיספיק לי בדיוק לשני שירים עד "מה שחשוב" הרגיש והדוקר.
"אהבה" , בהתאם לשמו, לא מתיימר להקיף את כל המושג האינסופי אלא מתמקד, בחן כמובן, בזוגיות קטנה אחת, כזו שכל מאזין יוכל להזדהות עמה. בשאיפה…דווקא העיבוד בשיר זה הוא הפורטה, והוא זה שהופך את השיר לסמן מיוחד באלבום. ב"מצב רוח" סף הבנאליות קצת הונמך מדי לצערי, גם זה שכר לימוד.
"קולנוע לב" הוא נוסח עברי ל Chelsea Hotel של לאונרד כהן היקר והאבוד לעד. הגרסה העברית היא גם ישראלית באופייה ובמילותיה ורק על כך מגיעה הזדמנות בצבע בורדו מכל מרימי האף ומצקצקי הלשון. "סבא" הברסאנסי בסגנונו מהווה אלמנט הומוריסטי מקאברי שמוסיף ערך אחר וייחודי לאלבום בר סיכון להישמע מגובש מדי.
אהבתי מאד את "בכללו" (בכלל לא), שיר שמצליח לנתב לו שביל שונה משל שאר שירי האלבום, לא מעט בשל העיבוד שהעניק תפקיד בס דומיננטי למתי גלעד, שדווקא לא נמנה על מחברי השיר. הבחירה שלי מתוך האלבום כולו.