כָּל הַחֹרֶף לאֹ כָּתַבְתִּי שִׁירָה, וְלאֹ זָכַרְתִּי
וְלוּ חֲלוֹם אֶחָד שֶׁחָלַמְתִּי. עָזַבְתִּי בַּיִת
וְאִשָּׁה, שָׂכַרְתִּי דִּירָה, כָּל מָה שֶׁהָיִיתִי מֻכְרָח
מָצָאתִי מֻשְׁלָךְ בִּרְחוֹב זֶה אוֹ אַחֵר: מִטָּה,
שֻׁלְחָן, מַדָּפִים, מְקָרֵר. אֶפְשָׁר לוֹמַר
שֶׁהָיָה זֶה פֶּלֶא, מַעֲשֵׂה מַלְאָכִים, שֶׁעָמַדְתִּי
בְּצֹמֶת דְּרָכִים. אֶפְשָׁר גַּם לאֹ לְהַרְהֵר בָּזֶה
יוֹתֵר מִדַּי. אֵינֶנִּי יָכוֹל לָדַעַת דָּבָר עַל שְׁאֵלַת
חַיַּי, אוֹ לֶאֱמֹד מָה מָצָאתִי וְכַמָּה אָבַד
לִי. אֲבָל כָּל הַחֹרֶף הַזֶּה לאֹ כָּתַבְתִּי שִׁירָה,
וְלאֹ זָכַרְתִּי וְלוּ חֲלוֹם אֶחָד שֶׁחָלַמְתִּי.

"צומת דרכים", השיר הפותח את האלבום של דודו טסה הוא גם זה הפותח את ספרו השלישי במספר של אלי אליהו (עורכת: אגי משעול,"עם עובד") . טסה ואליהו כבר שיתפו פעולה בשנים האחרונות וסיפקו השגים משמעותיים לשילוב שירה ומוסיקה עם שירים כגון : "יש בינינו בית" ו "עם חלומות כאלה" מן האלבום "סחרחורת" וכן "לשים ת'ראש" וכמובן "עיר ובהלות" מתוך האלבום הנושא אותו שם. זאת מלבד שילובים נוספים של שירתו של אליהו עם מוסיקה  כגון "שחרית" הפותח את אלבומו של שי צברי, האלבום של ההרכב "כריכה רכה" ועוד.

כלי המיתר של ניצן קאנטי ונטע מימון, החליל של אלדד ציטרין והתופים המארשיים של ברק קרם מהווים חלק עיקרי ומשמעותי בהפקה המוסיקלית של טסה וניר מימון שותפו הוותיק, שיודעת, באלבום זה כמו בקודמיו, לגעת בה בעת, בתהומות הבטן ובמחשבות הנשגבות ביותר.

וְאֵלֶּה הָיוּ יְמֵי הַשֶּׁקֶר וְלֵילוֹת הַכָּזָב. וְכָל מָה
שֶׁיָּגֹרְתִּי מִפָּנָיו בָּא. וְכָל מָה שֶׁבָּא —
יָגֹרְתִּי מִפָּנָיו. וְהָיִיתִי כְּאִישׁ אַחֵר שֶׁחַי
אֶת חַיָּיו. וְהָיִיתִי כְּגֶדֶם
עֵץ אוֹ כְּנַחַל שֶׁסָּטָה מֵעֲרוּצָיו.
וְלאֹ פָּגְעָה הַסּוּפָה
וְלאֹ עָלָה הַיָּם
עַל גְּדוֹתָיו. לְעִתִּים
מַחְרִיב אָדָם אֶת בֵּיתוֹ
בְּמוֹ יָדָיו

"כריתות", שיר שני בספר ובאלבום, עם קרן היער של איתמר לשם, הוא אחד השירים הרוטטים, החוששים, המודעים ביותר באלבום זה. הכנות של אליהו, יחד עם נטייתו לכתוב בשפה ציורית ורהוטה, תואמת את תפיסתו של טסה את עצמו כאומן שמבטא תחושות ותובנות ברורות בלי לוותר על מורכבות אמנותית במשלב גבוה.

הָיוּ דְּבָרִים שֶׁלָּקַחְתִּי אִתִּי
וְהָיוּ דְּבָרִים שֶׁהִשְׁאַרְתִּי מֵאָחוֹר.
מָה שֶׁיָּכֹלְתִּי לִזְכֹּר אָרַזְתִּי, וּמָה
שֶׁשָּׁכַחְתִּי כְּבָר לאֹ אֶזְכֹּר.

הָיוּ הַרְבֵּה סְפָרִים, וּדְבָרִים
שְׁבִירִים, כְּמוֹ שִׁירִים שֶׁל אֲחֵרִים.

הָיוּ דְּבָרִים כְּבֵדִים — שֶׁאָדָם
אֶחָד לאֹ יָכוֹל לָשֵׂאת לְבַדּוֹ.

הַדָּבָר הַכָּבֵד מִכֹּל
הָיָה הֶעָתִיד לָבוֹא.

"המעבר" ממשיך את ההקבלה בין הספר לבין האלבום, ומוסיף ממשות לנושא הפרידה והמעבר שפותח את שתי היצירות: זו הכתובה וזו המולחנת ומבוצעת מוסיקלית. כמי שעובר פרידה כואבת בימים אלו ממש לבי ניתר ממש כאשר קראתי את השורות האחרונות של הטקסט: הַדָּבָר הַכָּבֵד מִכֹּל/הָיָה הֶעָתִיד לָבוֹא. גם בשורש ז.כ.ר. וגם בשורש א.ר.ז., חבויה לה הזרות. את המתח הבלתי נסבל בין האינטימיות של העבר לבין הניכור של ההווה מנקודת מבטו של האורז והזוכר, מנווט טסה לשירה כמעט מונוטונית, למקלדת פסנתר טבעית ולצלילים אלקטרונים מלאכותיים, להוסיף עוד רובד למעבר הכאוב הזה.

וְהִיא הָיְתָה מַלְאַךְ הַצָּלָה וּמַלְאַךְ חַבָּלָה.
אֲבָל אָז עוֹד לאֹ יָדַעְתִּי דָּבָר. עוֹד לאֹ יָדַעְתִּי
אִם בְּאַהֲבָה מְדֻבָּר. וּמַבָּטִי נֶחְבַּט בְּמַבָּטָהּ.
וּשְׂעָרָהּ חֵמָה שְׁפוּכָה שֶׁל לֶהָבָה אֲדֻמָּה.

וְהִיא הָיְתָה מַלְאַךְ הָעֹנֶג וּמַלְאַךְ הַכְּאֵב,
וְנַחֲשֵׁי מַחְשְׁבוֹתֶיהָ נִכְרְכוּ סְבִיב כָּל נְקֻדּוֹת
הַתֻּרְפָּה שֶׁל הַלֵּב. אֲבָל אָז עוֹד לאֹ יָדַעְתִּי דָּבָר,
כְּלוֹמַר אֵיךְ זֶה יִגָּמֵר, וּמִי יֹאמַר מָה.

וְהִיא הָיְתָה מַלְאַךְ הָרַעַשׁ וְאַחַר כָּךְ מַלְאַךְ הַדְּמָמָה.

"אם באהבה מדובר" הוא שיר הלקוח מן השער השני של הספר, "אם היו כל הימים דיו". כאן, התשוקה עומדת במרכז והתחושה האסונית הנה רק בגדר אפשרות המרחפת ממעל. אולי זו הסיבה בגינה טסה מציג בפנינו סולו גיטרה ארוך, מיילל, חושני. כלי המיתר הדרמטיים רק מוסיפים לעזות המבע והשילוב בין האלימות הטמונה בטקסט לבין לפיתת הלב הענוגה.

כָּעֵת אֲנִי יָכוֹל לָשׁוּב לָעִיר הַזֹּאת. שָׁם שָׁפְכוּ
הַשָּׁמַיִם עַל רֹאשִׁי אַשְׁפַּת כּוֹכָבִים, שָׁם נִרְמְסָה
הַלְּבָנָה תַּחַת שַׁעֲטַת הָעֲנָנִים. הַאִם יִפָּתְחוּ
לִי הַדְּלָתוֹת? הַאִם יָנוּעַ הַזְּמַן עַל צִירוֹ?

כָּעֵת אֲנִי יָכוֹל לָשׁוּב לָעִיר הַזֹּאת. פָּנָסִים
מְהַסְּסִים יָאִירוּ אֶת הַכְּבִישׁ וְקוּרֵי הַזִּכְרוֹנוֹת
יִמָּתְחוּ כְּמַלְכֹּדֶת עַכָּבִישׁ.

רְחוֹבוֹת טְפֵלִים – אֲניִ
מַאֲמִין בָּכֶם. הַשִּׁירִים שֶׁלִּי כִּסּוּ עֲלֵיכֶם
כְּמוֹ אֵזוֹב. בָּתֵּי רְפָאִים – אֲניִ
מַעֲלֶה אֶתְכֶם בָּאוֹב. מֵחַלּוֹנוֹתֵיכֶם
שִׁלְשַׁלְתִּי חַבְלֵי מִלִּים
לִבְרֹחַ. אָנָּא
בכְּוחַֹ.

טסה חוזר אל שירי תחילת הספר עם "השיבה", אחד מן הטקסטים העזים יותר של שירי האלבום. את גודש הדימויים והמטאפורות, ההאנשות והמורכבויות המבניות, מפרש טסה בדרך מלאת כח, מלאה בעוצמת יצירה ונגינה ששואבת גם מאמונה ונדמה שהשימוש בשם הפיוט מימי הביניים וחלוקת מלת הבקשה ותיאור האופן המבוקש לשתי שורות אינו מקרי.

טסה ומימון עושים שימוש מלא בכל אהבותיהם הגדולות: הם שומרים על עוגן במציאות עם כלי מיתר ופסנתר ודוהרים קדימה עם תכנותים, כלי הקשה ושירה מלאת כח. טסה יודע לשיר ייאוש, לשיר תקווה, לשיר אמונה והדיסטורשן בסיום השיר רק שורט, לא מנסר אף אחד מן הרגשות הללו.

בִּקַּשְׁתִּי לִבְרֹחַ מִפְּנֵי הָעוֹלָם וּבָא הָעוֹלָם
וְדָפַק עַל הַדֶּלֶת. וְלאֹ פָּתַחְתִּי. זָעַם הָעוֹלָם
וְהָלַם עַל הַדֶּלֶת. וְלאֹ פָּתַחְתִּי. רָכַן הָעוֹלָם
וְדָחַק פִּתְקֵי אַהֲבָה מִתַּחַת לַדֶּלֶת. וְלאֹ פָּתַחְתִּי.
עָשָׂה הָעוֹלָם אֶת עַצְמוֹ מִתְרַחֵק. וְחִכִּיתִי רֶגַע,
וְעוֹד אֶחָד, וְהָעוֹלָם הָיָה שָׁקֵט כְּפִי שֶׁלּאֹ הָיָה
מֵעוֹלָם. וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם בֶּאֱמֶת הֶאֱמַנְתִּי
אוֹ שֶׁמָּא רָצִיתִי לָלֶכֶת שׁוֹלָל, וּפָתַחְתִּי
אֶת הַדֶּלֶת לִרְוָחָה וְהָעוֹלָם נִבְהַל

"הדלת", שיר הלקוח מן השער השני של הספר, מציג תמונה ציורית, על סף המשל, או המכתם (או שפע מכתמים…). טסה נשמע כאן עדין, כמעט מאופק, מסוגר. האם סיום השיר אופטימי? איני משוכנע בכך. האם בהלת העולם אינה אלא שיקוף העצמי של הדובר (ראה Film של בקט עם באסטר קיטון) ?. ואולי, כאן המקום לחלקת שמי תכלת במציאות הרגשית החמורה שמציג כאן אליהו…אולי תקווה שמקורה באומץ, בצעד הנוסף, בהתמודדות עם הבית שהיה בינינו וכעת הותיר מקום לדבר מה חדש…דלת שנפתחת לרווחה ועל משקופה וקורותיה, ייבנה בית נוסף.

אֵין לִי אָלִיבִּי,
הָיִיתִי הֵיכָן שֶׁהָיִיתִי.
אֵינֶנִּי זוֹכֵר הַרְבֵּה
מִמָּה שֶׁעָשִׂיתִי.
הַזְּמַן הוּנַף כְּמַאֲכֶלֶת,
הֶחָלָל נִפְעַר כְּמוֹ פֶּצַע,
הַפְּחָדִים עָלוּ מִן הָאוֹב.
הַאִם מִי שֶׁרָאָה אָדָם
נִמְחָק לְנֶגֶד עֵינָיו
יוּכַל לַחְדֹּל מִלִּכְתֹּב?
הַאִם מִי שֶׁשָּׁמַע אֶת מִלָּתוֹ
הָאַחֲרוֹנָה שֶׁל אָבִיו
יַתִּיר לְעַצְמוֹ
לֶאֱהֹב?

"הגנה עצמית" יוכל לרגש כל אדם יוצר שחש את תחושת היתמות על בשרו. מדובר באלגיה, ליוצר שלפני היתמות ולאדם שלאחריה. המאכלת המקראית מסיפור "עקדת יצחק" (בראשית כ"ב, ו'-י'), כפל המשמעות במלה "חלל", האוב התנ"כי, כל אלו מרכיבים שורשיות שהניתוק שלה על ידי מוות, כואב ומודגש עוד יותר.

אֲנִי כּוֹתֵב אֶל הַמַּעֲתִיקִים.
אֶל הַלּוֹחֲשִׁים בַּחֲשָׁשׁ זֶה אֶל זֶה.
אֶל הַחוֹרְטִים אֶת אַהֲבָתָם עַל הַשֻּׁלְחָנוֹת.
אֶל הַמְּאַחֲרִים. אֶל אֵלֶּה שֶׁבּוֹהִים
מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת. בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁשּׁוֹכְחִים
אֶת הַמַּחְבָּרוֹת. בִּשְׁבִיל מִי שֶׁנִּרְדָּם עַל מוֹשָׁבוֹ.
בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁלּאֹ יוֹדְעִים אֶת הַתְּשׁוּבוֹת.
בִּשְׁבִיל זוֹ שֶׁמּוֹחֶקֶת אֶת מָה שֶׁכָּתְבָה.
בִּשְׁבִיל אֵלֶּה שֶׁתָּמִיד יוֹשְׁבִים
בַּקָּצֶה. בִּשְׁבִיל זֶה שֶׁקָּם
פִּתְאוֹם וְיוֹצֵא.

שיר הנושא של האלבום ושל הספר , "איגרת אל הילדים", מוקרא על ידי המשורר ומנוגן אחרת משאר השירים, מטופל על ידי טסה ומימון יותר ברוך, באווריריות. שמא הילדים שמתוארים בשיר, אלו שאינם מוליכים את טבלת ההשגים הבית ספרית, אלו שמסומנים כחלשים, פזורי דעת, לקויי פוטנציאל, אלו שלא מתאימים למסגרת כלשהי או ליתר דיוק, היא זו שאינה מתאימה עצמה אליהם…שמא הם זקוקים ליחס רך וחם גם בעיבוד ובהפקה המוסיקלית…

כעת כבר ניתן לומר זאת בבירור: השילוב "אלי אליהו ודודו טסה" גדול מסכום חלקיו. שילוב השירה הייחודית של אליהו עם היכולות והפוטנציאל הבלתי מדיד של טסה, כמובן עם התרומה הבלתי נפרדת של ניר מימון, מקיימים במוסיקה הישראלית נדבך אחר, כזה המביא את השירה לשולחן האוכל, לקירות בית הספר בהפסקות, לנסיעה מהורהרת ברכב, לטיפוס מאומץ באופני הרים, לתנומה שבין שמירות במילואים. לא עוד שירה מורמת מעם, שירה של נפש, של חיים אפורים, טראומטיים, של הכרח, של פיוטיות מושלכת בפינת רחוב.

עוד מפגשים שלי עם אלי אליהו ודודו טסה:

על האלבום הכפול של דודו טסה בהופעה:

https://teneg.co.il/%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%90%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%9D/%D7%93%D7%95%D7%93%D7%95-%D7%98%D7%A1%D7%94-%D7%91%D7%94%D7%95%D7%A4%D7%A2%D7%94-%D7%90%D7%9C%D7%91%D7%95%D7%9D-%D7%9B%D7%A4%D7%95%D7%9C

https://raashlavan.com/2014/04/10/%D7%91%D7%93%D7%99%D7%95%D7%A7-%D7%91%D7%96%D7%9E%D7%9F/

על  האלבום "עיר ובהלות" של דודו טסה.

http://lahiton.com/%D7%94%D7%AA%D7%A7%D7%95%D7%95%D7%94-%D7%95%D7%94%D7%99%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A9/

על "הגולה", אלבומו של דודו טסה.

"על שפת הלילה", "כריכה רכה" מבצעים משירי אלי אליהו:

http://www.tarbut-blog.cet.ac.il/2016/09/%D7%90%D7%99%D7%9F-%D7%A4%D7%94-%D7%99%D7%95%D7%AA%D7%A8-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94-%D7%9E%D7%9E%D7%A7%D7%95%D7%9E%D7%95%D7%AA-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94-%D7%A8/