כבר למעלה משנות דור מלווה בקולה הייחודי להקת "כנסיית השכל" את המוסיקה הישראלית. כבר מתחילתה הביאה עמה את היצירה השורטת של רן אלמליח ואת קולו הרגיש של יורם חזן. לפני שלש שנים שיתוף הפעולה שלה עם התזמורת האנדולוסית הפיק אלבום מרגש ומיוחד במינו.

האלבום החדש בהפקה מוסיקלית של אמיר צורף מביא עמו את הגישה הפופית והתקשורתית של המפיק המצליח. מן הפתיחה של "באה רוח" עם ספק מחווה ל "תמוז" עם "הנה באה הרוח" , המשפט הפותח את האלבום, דרך שיר הנושא והלאה, מגיש לנו ההרכב הותיק אלבום נוח לעיכול, מתנגן ומלודי שמציג צחוק של ילדים וציפור שפורצת בשיר. הנאה נטו, כנסייה לייט.

ככלל, הילדות מהווה נושא מרכזי באלבום. ב"הכל נכון" הילדות נועצת שביב של קרח בטקסט של אלמליח, ב"הכל חוזר", הילדים לומדים להתאהב ומשחקים בחול. ב"פרחח" יש משהו מתבגר ושכונתי יותר, מקומי יותר, מעין סיפור עממי מולחן וקולח. סיום האלבום מציג "ילדה שחורת שיער יפת עיניים", באחד השירים היפים והפיוטיים ביותר באלבום.

ואז קורה דבר מה מוזר. כאשר נשמעים הצלילים הראשונים של "אני יודעת" בו הנימה המלנכולית, הפורטה של ההרכב עד כה, נשמעת שוב, מתלווה לתגובה הרגשית הכמעט אוטומטית הכל כך מוכרת לשירים הקורעים בהם חזן פותח שערי שמיים, תחושה לא מוכרת של שחזור והכרות וותיקה. כלי המיתר שמוסיף צורף בכשרון רב מצליחים עם זאת לייחד את הבלדה היפה הזו מבלדות קודמות.

שמעון אדף, המשורר שקשור בלהקה עוד מימיה הראשונים, תורם את "המלאך שנגע", לא בפעם הראשונה רואה כיצד טקסט שלו הופך לשיר בעל עוצמה רוקית אך לא מאבד את המלנכוליה והרגש. אדף כותב על שירי אהבה שהורסים כפרים וערים אבל הטיפול הפופי של צורף מפרש אותו אחרת ומותיר בי תחושה של החמצה. מה שכן, מדובר בעוד חוליה קליטה ותקשורתית באלבום שמביא עמו בשורה חדשה, אופטימית יותר, מיין סטרימית יותר, וכן, בוגרת יותר על כל מה שכרוך בכך.