ארבע שנים מאז אלבומו האחרון והמצויין "לפני השמש", מוציא רונן שטרן אלבום חדש שמעשיר את הקול והביטוי האומנותי של היוצר רב הפנים ממצפה רמון.
מי שמציץ לרגע בצילום העטיפה של שמעון בוקשטיין יראה אדם חרדי, מזוקן, בעל פאות, עוצם עיניו בדבקות. אולם עיצוב השם על העטיפה, עם פונטים משולבים בין ערבית לעברית, ממחיש דבר מה לגבי הכיוון המזרח תיכוני המובהק, הבלתי אשכנזי למהדרין השולט באלבום החדש. כיוון זה מגיע לשיא עם שיר הנושא שיכול בקלות להשתלב בכל אלבום ים תיכוני מבחינת הסאונד והאנרגיות שבו ועם "רק אחד נשאר" העוצמתי הכולל סימפול מתוך "אל אטלאל" של אום כולת'ום.

כוחו של שטרן אינו בקול גדול ומרשים, ממש לא. שטרן הוא בראש ובראשונה יוצר, מוסיקאי ואיש של מילים, אחר כך, אדם ששר ומתענג על ההזדמנות לשיר.
השירים יפים, סיפוריים, ארציים ורוחניים כאחד. שטרן אינו אומן חרדי/דתי שמנסה להדהד לנו את אמונתו ולהלהיב אותנו יחד עמו. כאשר הוא שר לאהובתו הוא ער כל הלילה עבורה, כאשר הוא נזכר בילדותו הוא חוזר לרמת גן, אולי העיר הכי מייצגת של הישראליות על גווניה השונים.

שטרן מבצע יחד עם עמיר לב את "עומד ברוח", שיר שמשלב אמונה יוקדת בחיים וביצירה עם הכרה מפוכחת בימים ובתקפות של קור, קושי ואפרוריות. מדובר בשיר מרגש ומיוחד במינו. קובי פרחי בקלרינט, כלי הקשה של אסף זמיר,בוזוקי של שיקו בכר, אקורדיאון של אסף תלמודי ואיתמר רוטשילד בקולות, מרכיבים יחד עם שטרן ספקטרום נפלא של נגינה ודבקות כאשר האשכנזיות החסידית מבליחה אל פני הצליל.

עם ביצוע כובש דמוי-רגאיי ל"ידידי השכחת ?" של רבי יהודה הלוי וביצוע מפתיע וקצבי ל"אולי כאן" של לאה גולדברג שטרן מתנסה גם בטקסטים עמוקי מבע שאינם משלו. נדמה שהוא רואה בפרשנות להם, יצירה בפני עצמה ולא מסתגר מאחורי המבע האישי שלו בלבד. טוב שכך.

שלושה שירים, כך נדמה מהווים סגירה בעלת שלושה חלקים: "בסוף השנה" הנוגה והמרגש, "סיפור חיינו" הפילוסופי ו"זמן" ללחן ערבי אנדלוסי חותמים אלבום מרתק של אומן נוסף שהסיכוי שיעבור פלייליסט תלוי כנראה רק במי מכם הקוראים, שיאזין, יעניק לו הזדמנות ויעדיף אמירה אמיצה ומוסיקה מענגת ומתונה על פני כל המדמנה שמסביב. מומלץ בחום מהגליל עד מצפה רמון.