כאילו לא היה צריך לחכות מלכתחילה, לכאורה, באופן הטבעי ביותר, יוצא אלבום משירי נתן אלתרמן בתרגום לצרפתית. אך מה שעשתה סיון קרצ'נר, תחת שם הבמה " Siv- Anne" הוא בגדר חידוש שמהווה צדק אומנותי עבור אחד מגדולי המשוררים העבריים אי פעם, משורר שההשפעה של התרבות הצרפתית על כתיבתו, ויש שיגידו גם אורח חייו, הייתה משמעותית וחשובה ביותר.

גם מוסיקלית, וגם טקסטואלית- ניתן לבחון את האלבום שקרוי על שם השיר הקאנוני "פגישה לאין קץ", בשלושה אופנים ומשלוש זוויות:

מוסיקלית, שיר הפתיחה ושיר הנושא (לחן: נעמי שמר, מילים במקור מתוך "כוכבים בחוץ",  1938), וכך גם Le Chant des TroisRèsponses , התרגום ל" זמר שלש התשובות" (לחן: אריה לבנון, נכתב במיוחד למופע "צץ וצצה", 1969) , ו "Chanson de Guet", הריהו "שיר משמר" (לחן : סשה ארגוב, מתוך "חגיגת קיץ", 1965) שייכים לסקציה המשלבת אלמנטים ערביים , לעיתים מורגשים יותר, לעיתים פחות, של העוד של צ'רלי סבח יחד עם הנטייה המערבית-אומנותית שבאה לידי ביטוי בשירה של קרצ'מר, בצ'לו של הילה אפשטיין,הויולה של גליה חי, הגיטרה של עומר הרשמן והקלידים של רן בגנו, אולי עמוד השדרה המוסיקלי של האלבום.

"Pleurs", (מתוך "שמחת עניים, 1941) לעומת זאת, נמצא בשולי קבוצה זו עם הלחן של נפתלי אלטר ל"הבכי", במקור לביצוע של אושיק לוי ב 1976 מתוך האלבום "איפה טעינו" ולפני מספר שנים לרוני אלטר, הבת. בשיר זה, ובשיר זה בלבד קרצ'נר מתחברת למקום מודרני יותר, אישי יותר, נוגע מעבר למחווה לאלתרמן. אהבתי מאד.

"Il Faut Sonner à Deux Reprises"", התרגום ל"צריך לצלצל פעמיים" (לחן: משה וילנסקי, מילים במקור מתוך התכנית  הראשונה של תאטרון "כל הרוחות", 1939) ו  "Berceuse", התרגום ל"שיר ערש" (לחן: סשה ארגוב, מתוך המחזה "אסתר המלכה", 1964) שייכים לקבוצת השירים המעובדים ומוגשים נאמנים לקלאסיקה אירופאית מן העשור הרביעי, חמישי או השישי של המאה העשרים, משל אלתרמן יושב בקפה פאריזאי ומאזין לשיר המולחן ומעובד באופן ובשפה שציפה לה…לאחר "Avec Toi Sans Toi" , התרגום ל"איתך בלעדייך" (לחן : נורית הירש, פורסם לראשונה ב'גזית', כרך ב, חוברת א, תרצ"ד) בכלל נשמע כאילו מיד לאחר שתרד קרצ'נר מן הבמה העגולה והקטנה יעלה שאנסונר בלגי כעור לשיר לאהובתו שלא תעזבו….

הקבוצה השלישית של השירים באלבום קלילה יותר, אולי אופטימית וחייכנית יותר ושייכת, לא במקרה, לחלק ההיתולי , אם כי הוירטואוזי לא פחות, של כתיבת אלתרמן המיועדת לבימה הקלה:" C'est- à – Dire", התרגום ל"זאת אומרת" (לחן: משה וילנסקי, הופיע לראשונה בקברט "לי לה לו" ב 1946 ) קלילי, קרקסי ומן הסתם, קברטי…. עומר הרשמן בבנג'ו תורם תרומה חשובה לקיומו של הפן הקליל הזה בין נכסי צאן הברזל המלהקים כאן את רשימת השירים…Décembre , התרגום לשיר הנפלא (לחן: משה וילנסקי,פורסם לראשונה במדור "רגעים" של "הארץ" בדצמבר 1934 ) מקבל כאן טאץ' פאריזאי עולז , רומנטי וחביב. אישית, פחות התחברתי דווקא לכיוון הזה של העיבוד אך הוא בהחלט רלוונטי ועומד בזכות עצמו. האלבום אף נחתם באווירה תאטרלית וקלילה עם הדואט "Assiette et Citron" , התרגום ל"לימון וצלחת" ( לחן: משה וילנסקי, בוצע לראשונה בעברית בתכנית "צחוק ללא תנאי" של תאטרון "לי-לה-לו" ב 1945)יחד עם דוד, אביה של קרצ'נר.

טקסטואלית, ניתן לומר בסיועה של מתרגמת ששתי השפות שגורות היטב בפיה ובמקלדתה ,  ואשר נרתמה לסייע לי בהכנת רשימה זו, כי המתרגמים שנבחרו ע"י קרצ'נר :פביאן ברגמן (Avec toi sans toi, Rendez-vous à jamais, Pleurs Avec i, Assiette et Citron) , קולט סאלם ( Il faut sonner à deux reprises, Berceuse ) ,אלי ביז'אווי ( Le Chant des Trois Le chant des trois réponses ) ורוני אפרת ( C'est-à-dire, Chanson de Guet , Décembre ) כי המתרגמים הקפידו על מקצב וחריזה וזו בהחלט מלאכה מורכבת במיוחד כאשר באלתרמן עסקינן.

התרגום של ברגמן ל"הבכי" בלט בעוצמתו, ואילו סלם העניקה רכות רוגעת ל"שיר ערש". בתרגומי רוני אפרת, יש משהו עדכני שמאיר את השיר בפן קולח וטבעי ובמיוחד  ב"שיר משמר".

לשאלתי בנוגע לחוות דעתה של המתרגמת כלפי השורה האהובה עלי מתוך "פגישה לאין קץ" : "עת ברחוב לוחם שותת שקיעות של פטל" נראה שברגמן העדיפה  בשנינות  וכישרון לשקף את תקופתו של אלתרמן בצרפתית ספרותית נושנה לציין את הרחוב השותת.. והשאלה  נותרת בעינה – מיהו השותת? הלוחם או הרחוב , זו תמשיך ותעסיק את אוהבי וקוראי אלתרמן גם בהמשך…

ואכן, ובדיוק כמו בשירתה של סיון המלווה בקמצוץ מבטא ישראלי חינני, כך גם התרגומים. הישראליות וההחלטה העקרונית להקליל את הצרפתית של המתרגמים מורגשת ומעניין מה אלתרמן היה אומר על כך, מחייב או שולל, גם כמשורר וגם כמתרגם בעצמו. לסיום, בהחלט מדובר באלבום מומלץ ובחוויה תרבותית שזמנה , שהיה צריך להגיע מזה זמן, סוף סוף הגיע אלינו.