ממזרח למערב, מבלקן עד קוקאז פס הקול שמספר את הסיפור הישראלי שנע וזז 

עם תום עונת הטקסים, סוף הדיונים על מדליקי המשואות, מאמרי הדיעה, תגובות המחאה, נאומי התוכחה, זיקוקי הדי נור ומנגלי הבשר, נשארנו כמו תמיד עם המון שאריות של שיח.  מילה מצוחצחת שנמתחת כמו מרבד דשא סינתטי על כל מרבץ מילים שמתמקמות זו אחר זו בשורות משפטים שנחרצו כבר בלשון של מישהו אחר. פס הקול של השיח מקדים את השיח המתומלל. בעוד השיח מנסה להמשיג כמה שיותר תופעות, להבנות  מכמה שיותר מושגים מערכות, למקם ולהסדיר  על צירים ווקטורים כמה שיותר תהליכים ובעיקר לייצר הקשר שכורך את כל המלל- מושגים, תופעות ותהליכים לאלומת אג'נדות שניתן ללפף סביבה אידיאולוגיה ברורה וחד משמעית.

פס הקול לעומת זאת, מערך הצלילים שמלווה את השיח,  פועל  בצורה הפוכה כמעט. המוסיקה מנסה להתיך את ההגדרות, לצלול מתחת לגבולות, לחמוק מזיהוי או ייצוג ולהסליק מהשוליים אל הקונצנזוס מה שהשיח המילולי, הביקורתי הפסאודו-אקדמי בקושי מצליח. מה שגורם לרגליים לזוז ובא עם גרוב מצליח לעיתים לשנות תודעה או להפיל מחיצות הרבה יותר מכל דבר אחר.  זה לא מקרי ששתי זירות אומנותיות היו הראשונות שהצליחו ללכוד בזמן אמת את השינויים שעוברים על החברה הישראלית.

ראשית, עולם השירה- עדי קיסר, רועי חסן, ערספואטיקה שהצליחו לייצר אמירה חדשה, ברורה עם קהילה שהביאה את שיח הזהויות למיינסטרים הישראלי. הדברים פשוטים בסך הכול – כשאתה רואה ומרגיש אמת מולך, אי אפשר להישאר אדיש אליה. לצד עולם השירה, תעשיית המוסיקה הפופולארית, הצליחה לפורר ולהגדיר מחדש את הסאונד הישראלי.

שנית, הויכוח הישן בין אביב גפן לאייל גולן, פיהוק משיח מיושן של הפופ-רוק  מול המזרחי , השבט הלבן מול המזרחי, האליטה הישנה שנמתחת מ"חבורה של חברה על הדשא בואכה הצריף של אביגדור דרך כוורת, תיסלם וגל הלהקות של שנות ה-90- מגבעת ברנר של איפה הילד עד תל אביב  של מאור כהן ומוניקה סקס. מולם המוסיקה המזרחית, או הים תיכונית או המסולסלת, תקראו לה איך שתרצו,  אביב גפן ואייל גולן שעמדו השנה במרכז הויכוח השבטי, נלחמו בעיקר את המלחמה שעברה. רק שניהם-גולן וגפן, לטעמי, הם המרוויחים העיקריים מהעאלק שיח הזה שתוזמר על ידי היחצ"ן המשותף לשניהם- רני רהב.

כשתלמידים שלי מגיעים לכיתה ולא מפסיקים לדבר על מה ההוא אמר ואיך ההוא ענה, הם יודעים להגיד בלי שיח ובלי הרבה מאמץ- זה אשכנזי וזה מזרחי ועזוב אותך שים קפה שחור חזק, או נאצ'י נאצ' או אפוקליפסה. והם צודקים כי מי שהצליח למוטט את המחיצות הוא אגף הגרוב הישראלי.

בסיבוב הראשון בתחילת שנות האלפיים הביא איתו גל השנטיפי  עושר מוסיקלי לסאונד הישראלי ממגוון השפעות של מוסיקת עולם, כלי נגינה וגרוב של רגא ורגאיי שבאו לידי ביטוי בעיבודים ובשירה. שבע, שוטי הנבואה יחד עם פריחת ההיפ הופ  משבק ס' והדג נחש הכניסו עולם צלילים שלם של סגנונות שהצליחו להגיע למיינסטרים בייחוד דרך הקריירות של מוסיקאים כמו- מוש בן ארי, אברהם טל, ומוקי (בתחילת הדרך שלו).

אבל הגל הראשון היה צריך להגיע עם השפעות מהודו, אפריקה וג'מייקה כדי למצוא את כל הדרך להביא השפעות מהמוסיקה הערבית, תורכית, יוונית, בלקנית.

הגל השני כמו שי צברי, שלישיית הבנות a- wa, לירון עמרם, אסתר ראדה, גילי יאלו, ana -rf  לצד הרכבי היפ הופ כמו- Kgc   וקפה שחור חזק הצליחו להכניס למוסיקה הישראלית גרוב עם שורשים. נדמה  שהגרוב הישראלי מצא שורשים במוסיקה המזרחית של שנות ה-60 70 , ובמוסיקה התימנית המסורתית, לצד מוסיקה אתיופית יחד עם חיבור לביטים אלקטרוניים והפקה מוסיקלית בהשארת מקורות ההיפ הופ- רגאיי, סקא, רגא, סול, פאנק וריתם 'אן בלוז.

תרומה נוספת היא השפעות של הטרנד הצועני-בלקני שהרכבים כמו הבלקן ביט בוקס הצליחו בזמן אמת ללכוד ולפרוץ עם גרוב ישראלי-בלקני לכל העולם. לצידם אפשר לציין את בום פם הרכב הסרף-תיכוני ואת מועדון הקצב של אביהו פנחסוב שמביא מסיבת דיסקו יוונית-בולגרית לרחבה הישראלית. נסיכת הגרוב, קרולינה שפרצה כ- mc קרולינה ב"לא ציפיתי" של חבורת "סוליקו" ובהמשך באלבום עם "הבנות נחמה", באלבום המופת של קותימן ובהופעות של קותימן אורקסטרה דרך קריירת הסולו בה היא מצליחה להוביל קו יחודי שחוצה כל גדר הפרדה בין מזרח למערב, שחור או לבן. מהבלקן אפשר למתוח קו ישיר לסאונד הבוכרי בראשות משפחת אלייב שהצליחה להביא את הקצב הסוחף עד שיתופי הפעולה של מרינה מקסמליאן בלומין עם גלעד כהנא ותמיר מוסקט שלראשונה שרה והקליטה ברוסית שהאוזן הישראלית לא שמעה עדיין והישבן הישראלי לא נענע כך לצליליה.

ועוד לא הזכרנו את דודו טסה, שממש מול העיניים שלנו מוכתר כנסיך הרוק הישראלי שאולי צריך להקדיש לו טור בנפרד. זה לא מקרי שהשיר שמוביל את האלבום ובעיניי השיר הטוב ביותר שנכתב כאן בשנה האחרונה נקרא- "גולה". כי בסופו של דבר, כולנו כבר נפגשנו. אם לא במעמד הר סיני. אז ברחוב הר סיני. אם לא בבית הכנסת הגדול, אז בפורט סעיד על אותן אופניים, עם אותן כפכפים בלי שאף אחד מאיתנו המציא את הגלגל או את התדר.