ביום חמישי מצאתי את השיר המושלם להתמודדות עם בלוז-פוסט-טראמפ. גונבה לאוזני השמועה שההרכב "אוי דיוויז'ן" חוזר להופיע, לאחר שהיה בפגרה כמה שנים. אולי השם אינו מוכר לכם, אבל בטוח ששמעתם על חלק מהחברים בהרכב: נועם ענבר, הסולן של "הבילויים", והאחים אסף ואייל תלמודי, שעובדים עם מיטב היוצרים בארץ, כגון ברי סחרוף ושי צברי, לצד חברות בהרכבים כמו מאלוקס וההרכב הזה.

בנוסף, מנגנים בהרכב גרשון לייזרסון בכינור ואביחי טוכמן בקונטרבאס. אני נתקלתי לראשונה בהרכב באזור 2009-10, כשנה לאחר שיצא האלבום היחידי שלהם, בהופעה ב"לבונטין". באתי ללא שום הכרות מוקדמת, ובעיקר כי השם שהוא משחק מילים עם ג'וי דיוויז'ן שעשע אותי, ולא רק שההופעה הזו הפכה אותי למעריצה, גם חברה שהתלוותה אלי עברה את אותו מהפך.

הלהקה משלבת אנרגיות של פאנק עם כליזמר, והם הצליחו להרקיד את כל הנוכחים. מעבר להנאה מהמוסיקה, חשוב לציין את עבודת הקודש שחברי הלהקה עושים בשימור תרבות יידיש חילונית שעל סף הכחדה, תרבות שנוצרה בין השאר סביב הבונד, אירגון יהודי קומוניסטי אנטי ציוני, שלפני כמאה שנה היה פופולרי בקרב יהדות התפוצות האשכנזית כמעט באותה רמה כמו הארגונים הציוניים (לי יש לפחות קרובת משפחה אחת שהייתה חברה בו).

במבט היסטורי, התקווה שהיהודים ניתלו בה לעתיד שבו לא תהיה אפלייה על רקע דת או מעמד היתה תקוות שווא, והיהודים שלקחו חלק באקטיביזם פוליטי מהצד השמאלי הקיצוני של המפה נרדפו ונכלאו, בבריה"מ בידי הסטאליניסטים ובארה"ב בידי המקרתיסטים, כך שהם בהחלט הימרו על הסוס הלא נכון….

אבל לי יש, כמו לחברי אוי דיוויז'ן, חיבה ללוזרים, ולכן אני דווקא חושבת שיש מקום לנדיבות של מנצחים בתור ציונית, והחייאת השירים האנכרוניסטיים האלה דווקא מרגשת אותי. ואמנם בחרתי בשיר שלא בדיוק מייצג את הלהקה כיוון שהוא קאבר לשיר עכשווי יחסית, אבל קודם כל הוא מבין החומרים האחרונים שההרכב הקליט עבור פרויקט "עבודה עברית", ושנית כל ההומור המריר מתוק של מאיר אריאל משתלב היטב ברפטואר שלהם.