(צילום: אלדד רפאלי)

גיא טנא על "מילה ברוח": עמיר בניון נשמע מפויס, הרמוני, אבל העוצמה עדיין שם.

מילה ברוח, אלבומו השלושה עשר (!) של עמיר בניון, הוא אלבום משפחתי. הזוגיות היצירתית והאמנותית מהווה את מרכזו והאידיאל המשפחתי מהווה את מושאו. יותר מבעבר, עמיר בניון נשמע מפויס, הרמוני, אבל העוצמה, הכוח, עדיין שם.

שיר הנושא הפותח הפתיע וסיקרן:  המפיקים, ליאור שושן ואלגו (שי בשן),  הבינו את הרצון והצורך של בניון להביא צליל שונה, שיאיר אחרת את הטקסטים המפותלים והקול הגדול הזה. גם ב"איך אדע", למילותיה של רעייתו (ועל כך בהמשך), נשמע בניון שפותח שער לסינטי ,לתכנותים  ולחשמל של אלגו ולתופים המסומפלים של ליאור שושן. בלי פחד, בלי מלאכותיות, כמו שאמן במעמדו יכול וצריך לפעול.

"קולך", למילים של המשוררת מרים בניון גולן, ממשיך את שיתוף הפעולה המיוחד שהחל לפני חמש שנים באלבומו של עמיר, "עץ על מים". גילויים וחשיפת הקולות מבית משפחת בניון מתגלמים כאן בשורות ספוגות השראות רבות, ושילוב מרתק בין המשוררת והאישה לבן זוגה, המבצע, הגבר. "אין עוד יופי", שיר נוסף שנכתב על ידי בניון גולן, מציג טקסט מורכב אף יותר. בניון לא נרתע לשיר בגוף ראשון נקבה ולגלם בקולו את הזוגיות היצירתית הסינרגטית והמרתקת. לא פלא שבניון נשמע כאן בטוח ודומיננטי בשירתו יותר מאי-פעם. נדמה שכאשר האגו לא מפריע, האהבה ביצירה גדלה, ולהיפך.

אבל גם מי שמחפש את עמיר בניון המוכר לו, היוצר והזמר ששר שירי נפש ואהבה רגישים ולחים מדמעות, ימצא אותו ב"תכתבי לו", להיט פוטנציאלי אצל חיילים ורחוקים למיניהם. את סממני הדת ביצירה נמצא דווקא בטקסט של בניון-גולן, "השגחה פרטית", בשורה הנפלאה: "אני זקוקה לטלית שתגן עלי/ שתהיה לי במקומך". עבר בי רעד, ממש, למשמע ההמילים היוצאות מפיו ונשמתו של בניון. גם השיר האלגורי "ירושלים", שיר אמוני שמאפשר לבניון לבטא גם את הפן הזה בפרסונה האמנותית שלו, מבוצע ברגש רב ומרעיד נימים.

את האלבום חותם "יחיאל", שיר של אב לבנו, ומקשר את הזכות (בכ' דגושה), של אהבת אב לבן לאהבת האל לברואיו. כאשר בניון שר "את העולם הזה בראתי ילדי רק בשבילך", הוא חושב על עצמו גם כאב אך גם כמי שניתנה לו הזדמנות להעניק. על ההזדמנות הזו, כך נדמה באלבום הנוכחי והמרתק הזה, עמיר בניון לא מתכוון לוותר.