אחד הדברים שוודאי קצת מתסכלים כל מוזיקאי מקצוען היא, שככל רמת המקצוענות עולה, ככה הביצוע הופך ליותר "שקוף" וחסר מאמץ. כשהנגנים מנגנים אחד עם השני בתיאום מושלם, וכל תו מצלצל נכון, המאזין הממוצע לא יכול להרגיש בכלל את מידת המאמץ וההשקעה שנכנסה לתוך היצירה כדי לעשות אותה כל כך טובה.
כך הרגשתי בהאזנה למוריס אל מדיוני והאנסמבל שליווה אותו – חגי בליצקי על הקונטרבאס, הלל אמסלם המתופף ואלעד לוי על הקמנצ'ה. היה משהו כל כך זורם וטבעי בנגינה שלהם יחד, שהיה קשה להאמין שזה לא אנסמבל שמנגן יחדיו איזה עשור לפחות. הרגשתי שאני מאזינה לשיתוף פעולה בין נגנים שכל אחד מהם נמצא ברמה הגבוהה ביותר.
לאור גילו של אל מדיוני, בן 88 ושיזכה לגבורות, ההישג הזה עוד יותר מרשים. כשמבינים שאת הפרסום שלו הוא השיג בעשורים האחרונים לחייו, בזמן שרוב המוזיקאים כבר מקפלים פק"ל ומתכוננים לפרישה, זה מעורר השראה לדעת שאין דבר כזה מאוחר מדי. ידיו על הפסנתר היו קלילות ביותר, גם לאחר כמעט שעה וחצי של הופעה.
רק בסוף ההופעה, כשהוא קם לתת קידה בפני הקהל המריע, ניכר לפתע גילו בתנועתו. אומרים שנפש צעירה שומרת על גוף צעיר, וזה נכון במיוחד לגבי מדיוני. איני דוברת צרפתית, השפה עימה שוחח עם הקהל ושר את רוב שיריו (בתיבול ערבית, שגם בה איני בדיוק שולטת ), אבל אפילו אני יכולתי לראות שישנו זיק של הומור במילותיו. יש משהו שובב וקליל בגישה שלו, הוא לא נראה כאילו הוא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי.
אני מאמינה שאותה רוח של שובבות היא זו ששומרת על התחושה הצעירה של יצירתו, שמשלבת מלא הטנא מבחינת סגנונות שונים: מהשנסון הצרפתי, מהזמר העממי האלג'יראי, הפיתול האנדלוסי מתרבות יהודי צפון אפריקה, המקצבים של דרום/מרכז אמריקה- הטנגו והרומבה.
וכמובן שעלי להתייחס לנושא החיבור עם הזמרות שהופיעו לצידו של מוריס אל מדיוני באותה הופעה, במסגרת סדרת מפגשים מוזיקליים מיוחדים בשם Sit&Listen שנערכו במרכז עינב. אמנם יצא לי להיחשף למוזיקה של נטע אלקיים מקודם, אבל זו הפעם הראשונה ששמעתי אותה מופיעה. היא שרה בעיקר שירים עממיים מרוקאיים, מה שנקרא בסגנון השעבי, מה שהדגיש כמובן את האלמנט המגרבי במוזיקה של מדיוני. היא נעה בין רגש לרגש במיומנות מפתיעה- רגע היא שרה שיר חפלות, ומעודדת את כל הקהל למחוא כף בקצב איתה, ורגע אחר היא גרמה לי להזיל דמעה בשיר על אהבת אם וגעגוע אליה.
הקול של אלקיים מאוד ברור וחזק, הדיקציה מאפשרת גם ללא דוברת ערבית כמוני להבחין בין מילה למילה ללא קושי. בנוסף לאלקיים הופעה זמרת נוספת, שלצערי את שמה לא בדיוק תפשתי והיא אינה מקבלת קרדיט בפרסומים על ההופעה, ששרה בצרפתית ולקחה את הסגנון חזרה לכיוון עולם חיי הלילה הזוהרים בצרפת. שוב, גם כאן החיבור הרגיש לחלוטין אורגני בין האנסמבל לשני הזמרות.
אם יש לי נימה ביקרתית מסוימת לגבי ההופעה, היא נגעה לאופי האולם. זהו אולם קונצרטים מאוד נוח ונעים, אבל שקצת לא נוח בו לרקוע רגליים ולהזיז את האגן. בקיצור, מרכז עינב היה קצת מעונב מדי, ולמעט גבר אחד אמיץ שהרים את ידיו מעלה ונענע בקצב המוזיקה, למרות התלהבות הקהל היה קצת קשה לנגנים להרקיד אותו. וזה חבל כי המוזיקה הזו נועדה להרקיד, מקורה בחמארות קטנות ומועדוני לילה מעושנים, ואמנם לשים אותה על במה נותנת לה לגיטימציה וכבוד, אבל היא גם קצת מנתקת אותה ממקורה. למרות החיסרון הזה, הרבה דובר על אהבה באותה הופעה – אהבה למקום, בין אם זה אלג'יר, פאריז או ירושלים, אהבה בין דוברת השיר למושאו, או אהבת הקהל, כשבסיום ההופעה אל מדיוני הנרגש חזר ואמר, "כמו שאתם אוהבים אותי, אני אוהב אתכם".
אל מדיוני אכן הרוויח בכבוד את כל האהבה הזו עם מוזיקה שלקחה אותי לטיול מסביב לעולם – לצפון אפריקה, לצרפת ולקובה וגרמה לי לשכוח את הקיץ הישראלי למשך זמן ההופעה. היא גרמה לי לחשוב, שלפני שנים רבות "צרפוקאי" היה כינוי גנאי ליוצאי צפון אפריקה, מעין מילה שנועדה להדגיש את המגוחכות בניסיון שלהם להסוות את הנחיתות התרבותית שלהם בתחכום אירופאי. אבל כשבאים ממקום מקבל וסקרני ולא מתנשא, למעשה השילוב הזה בין תרבות המגרב לתרבות המערב הוא זה שמעניק לנגינה של אל מדיוני את העושר והמקוריות שבה, ואני שמחה שהגעתי לעידן בו לא צריך יותר להתנצל על הרצון לרקוד על כל החתונות יחדיו.