האלבום החדש "השעה הכי יפה" משירי יותם ראובני הוא פרויקט מחווה רב משתתפים, וכיאה לכזה הוא אינו אחיד ברמתו, אך יש בו כמה וכמה פנינים. יש נטייה אינטואיטיבית לראות פרויקטים כאלה כטרחניים ויומרניים, והיו גם כאלה בעבר, אבל הפרויקט הזה שונה. ראשית כול, ההיקף שלו עצום. אילו היו בו 20 שירים, הייתי חושב שיש בו יותר מדי שירים. היות שיש בו לא פחות מ-28, זה כבר מכניס אותו לסקאלה אחרת, של אלבום כפול או משולש בעל תוכן רחב ועמוק. אין ספק שיש בו גם שירים פחות טובים, אבל יש בו כמה שירים שהיו שווים את קיומו של האלבום גם לבדם.

החיבור בין אומני אינדי לשירי משוררים הוא לאו דווקא טבעי בימינו, אבל באלבום הזה, על אף שלטקסטים של יותם ראובני מעולם לא התחברתי, ניכר שהאומנים שלקחו חלק בפרויקט באמת השקיעו את הזמן הנדרש בשביל להוציא משהו אמיתי ואומנותי שמתכתב עם היצירה שלהם וגם עם היצירה של ראובני. בזאת הוא מזכיר לי מעט את אלבום המחווה דווקא לא למשורר אלא למלחין סשה ארגוב, "מסע אספלט". השתתפו בו רבים מאלה שהשתתפו בפרויקט הזה וגם בו היו משתתפים רבים מאוד, והייתה תחושה שכל אחד בחר שיר שבאמת מתאים לו ולקח אותו לכיוון שלו. כאן לא מדובר בפרויקט קאברים אז זה אפילו יותר משמעותי. כל אומן הצליח ליצור כאן משהו מעניין בהקשר האישי שלו גם מבחינת הטקסט וגם מבחינת הלחן, העיבוד והביצוע.

האלבום הזה מומלץ כי הוא מראה איך צריך לעשות הפקה מושקעת מסוג זה במדינה כמו ישראל. למרות הכמות הגדולה של האומנים והשירים המופיעים באלבום, הוא לא מבולגן אלא מסודר, מתפתח בקצב שלו, ברובו אפילו מדויק לגמרי. זה אלבום שמצדיק כמה שמיעות, אבל בתומן קשה שלא להתחבר אליו ולמצוא בו, בדיוק כמו האומנים, את האמירה האישית שכל אחד יכול להתחבר אליה.

בין השירים באלבום תוכלו למצוא אלקטרו כמו הדואו הנפלא רוט ורוז שהקימו באופן חד פעמי אביגייל רוז ושי רוט המוכשרים בצורה בלתי רגילה, לצד הסגנון הערבי שאימץ לעצמו טל הפטר עוד מהאלבום שהוציא לפני כמה שנים. בלוז מלודי יפהפה של אביב נוימן לצד החולמניות העדינה של אדם כהן. הגיוון באלבום הזה הוא חלק גדול מהכוח שלו, ומדובר באוסף אומנים נהדר.