כשנתיים לאחר קציר-הנגן הראשון "שירי קטמונים" (שאודותיו תוכלו לקרוא כאן http://www.tarbut-blog.cet.ac.il/2015/09/%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%98-%D7%9C%D7%9E%D7%A2%D7%9C%D7%94-%D7%92%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%99%D7%98-%D7%9C%D7%9E%D7%98%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%A7%D7%98%D7%9E%D7%95/) …מוציא ההרכב הירושלמי, מבית היוצר של האקדמיה למוסיקה, קציר נגן שני המכיל שלושה שירים בלבד, הראשון שבהם, של אלמוג בהר, אורך יותר משליש השעה, השני מאת רוני סומק ואילו השלישי מאת גלעד מאירי. גם פרוייקט זה ארוז היטב על ידי כשרון ירושלמי אחר, המעצב אלעד אלחרר.
"עכשיו היא רק אוחזת
בכף-ידי, נושמת
נשימות אחרונות של לילה
כמו מצפה בואם של השינה
ומעשי האהבה, וכל מרחק הציפייה
להתעוררות השחר במזרח השחור."
"מספיק דיברנו על אהבה" מאת אלמוג בהר מתייחס ל"מספיק דיברנו על האהבה בחדרים קודרים" של סלים נסיב, הסופר הלבנוני-צרפתי שכתב את הרומן "אום", סיפור אהבתו העזה והנואשת של המשורר אחמד ראמי לזמרת אום כּולת'ום.
בהר תרם את "שני שירי פריחה" לקציר-הנגן הקודם. גם שיר זה לקוח מתוך הספר "חוט משוך מן הלשון" (2009 "עם עובד").
https://www.youtube.com/watch?v=yQw_ZwFRfD0
כמחווה לנשוא השיר, הזמרת האגדית שרוחה שורה מעל כל המוסיקה הערבית באשר היא שם, מדובר בשיר ארוך (באופן יחסי כמובן) כבן עשרים דקות לערך, מורכב ומחולק לפרקים, בו ענבל ג'משיד מכוונת גבוה, שרה את שורותיו של בהר ואת חזיונו לגבי שרעפיו של אחמד ראמי כלפי האמא הגדולה, שרה באורך נשימה, בהדר, בכאב. האנסמבל של "אקוט" מערב את החצוצרה המערבית והאקספרסיבית של טל אברהם עם הכינור המרגש של יוהנה ריטמולר, מפגיש בין הקונטרבס של אביתר חרמש לריק הטורקי של דוד דגמי , מוסיף את הצ'לו של האחות ג'משיד, עדן, את התופים של עידו אשד והגיטרה של גלעד ואקנין ויוצר יחד מארג סבוך, מעמיק ומרתק של שורות פואטיות, הסטוריה בוהמיינית קרובה ורחוקה גם יחד ומפגש מוסיקלי בין מערב לבין מזרח במובן האותנטי ביותר.
"האהבה היא מרד אסירים/
בכלא של הגוף"/
בבקשה אל תנכו לי שליש/
על התנהגות טובה".
"האהבה היא מרד" לפי "מכתב של האסיר ר.ס. להנהלת הכלא" של רוני סומק מתוך "נקמת הילד המגמגם", (זמורה ביתן, 2017.) מבהיר מייד כי למרות שלאחר המסע עם אום כולת'ום נדמה היה והאנסמבל ישנה כיוון , ההצהרה השונה ברורה כבר בפתיחת השיר של סומק, שיר קצרצר שהאופי המוסיקלי הביצועי , כולו ג'סטה לאזור המקיף ברדיוס זה או אחר את הבירה, הנכס הייחודי של "אקוט" מאריך את חייו ומקנה לו נשימה ארוכה.
"פרח הזמן" מאת גלעד מאירי (מתוך ננופואטיקה 7, נובמבר 2015) מסיים את האלבום הקצרצר (קציר-נגן, כבר אמרנו?…) במנה של אופטימיות קוסמית לאו דווקאי בשל הטקסט היפה של מאירי : "פרח/ הזמן/שלנו/יחד/עלי/אדמות/נתלש/נשימה/נשימה/עד/תם/את /או/אני" אלא בעיקר בשל איזשהו שטף, איזושהי חדווה שניכרת בנגינה בקטע הזה יותר מבשני הקודמים.
אולי זוהי החרות שמאפשר הטקסט, אולי אווריריות שלא יכולה למצוא עצמה בטקסטים הקודמים, הראשון נוגע בשעבוד לאהבה, השני באהבה כלואה ומורדת. כאן, בשלישי, ניתן לנשום.