סיפור חייו המעניין ודרכו המיוחדת של חנן לב ארי אל לב הקונצנזוס הישראלי הוא בהחלט דבר שלכשעצמו ראוי לכתיבה ולסיקור אולם ענייננו כאן הוא האלבום השני של בן ארי שמגיע אליו מנקודת תצפית של מי שכבר נספג היטב ב DNA הכלל ישראלי וחייו הם…טוב, סוג של תותים, מבחינת הצלחתו לפחות בקרב מאזינים ותחנות רדיו.

בן ארי , אם בדרך הטבע ואם בדרך המודעת לעצמה יח"צנית ותדמיתית, הוא הכל- ישראלי של התרבות הישראלית המתחדשת תחת השלטון הנוכחי: מזרחי, דתי, לוחם בצה"ל, קליל, תקשורתי ובעיקר מי שלא נותן לתלאות היום יום או לדברים שברומו של עולם לשלול ממנו סוג של שמחת חיים או הודיה על מה שניתן לו, תותים במקום חמוצים והעיקר לא לפחד כלל.

בן ארי הוא כותב מילים מוכשר, מלחין בעל יכולות ובעיקר מבצע מצוין. הוא משתף פעולה עם רועי חסן המשורר הזועם מ"ערס פואטיקה" מחד ועם קרן פלס, הנגטיב של חסן מכל בחינה שהיא. הוא בוחר באייל מזיג כמפיק מוסיקלי ובמשה פרץ כשותף לדואט היפה "על משכבי" , לא תמצאו נגינה בעוד באלבום אבל כלי נשיפה ומיתר תזמורתיים תמצאו גם תמצאו. בקיצור, כל- ישראלי, בערך.

כמו אצל ישי ריבו, למשל, הקול החם והנוגע של בן ארי לא מתרכז בנושאים דתיים ואמוניים וכך המאזין החילוני יכול להתחבר ביתר קלות לשירים כמו "לא לבד" , "פרדס חנה" ו"בשורות טובות" שמתקשר אצלי מיידית ל "בשנה הבאה" האבא של המיתולוגי והקלאסי ב"זמר העברי". שלא כמו אצל אהרן רזאל , למשל, כאשר בן ארי כן שר בדיוור ישיר לאל כמו ב "מה אתה רוצה ממני" הוא נשמר מלהרחיק את אותו מאזין מיצירתו במונחים ובאוצר מילים ישיבתי- המסר הוא העיקר והקשר העוצמתי לאל ברור וחזק.

אבל בסופו של דבר הקלילות, הן בשירים לאהובה והן בלהיט הגדול "ויקיפדיה" שמן הסתם כבר הפך נושא לטריליון וחצי מערכי פעולה ושיעור בכל מסגרת חינוכית אפשרית, היא הפורטה של בן ארי. גם באלבום זה, שוודאי יצליח מאד , היוצר הצעיר עוקף משמאל רבים רבים שלא הצליחו לפצח את הקוד ללב ולאוזן המקומית וזהו עצם העניין כולו.