גיא טנא על let's talk about freedom של להקת electric desert: אלבום חם, יצרי, מבוסס על רוק גיטרות נשכני אך בעל צליל אקלקטי. אהבתי.

האלבום השני של electric desert נפתח במילים המצוות, המעודדות, המפרגנות לשתייה לשוכרה, עד דלא ידע כנאמר במחוזותינו. פיכחות חותכת כסכין, שר ב- Drink to Life  ניר פופליקר, הסולן, הגיטריסט והיוצר של כל שירי האלבום. הסאונד משתף פעולה עם הניהליזם והאסקפיזם הזה בחגיגת צליל בלקנית משולבת עם מסלול טיסה לגיטרה החשמלית ולדיסטרושנים. לא בפעם האחרונה יעלה בי הקישור האסוציאטיבי לקוסטריצה ולטמפרטורה גבוהה של יצירה קודחת במובן הטוב של המילה.

אלקטריק דזרט ופופליקר לא חוששים מאמירה מגייסת, מטיפה, מעוררת: אל תיסוג מאמונותיך, אל תיסחף אחרי סיסמאות, חשוב פעמיים לפני שתחליט וכן הלאה. אבל Free Will , עם הרית'ם סקשן העוצמתי של אודי קראוס על התופים ועומר לוצקי הבסיסט, והסקסופון המתפתל, הבלקני/יהודי (הפן היהודי/חסידי בולט במיוחד בקטע הכלי Step Up ), של אילון טושינר, מצליחים לאזן את הכוח בשירה המחוספסת של פופליקר, ולטשטש את הפוטנציאל הבנאלי של שיר ה"עשה" הזה.

אהבתי את שיר הנושא, בו מגלה הלהקה פוטנציאל להיטי ומסחרי משהו, גם בפן העיבודי וההפקתי. הטקסט עדיין פשוט, ישיר, לא מתיימר כלל וכלל. סולו גיטרה ראוי, קצב טוב ושורה חוזרת כ"פזמון", עושים את שלהם בהפיכת השיר לאחד הטובים באלבום.

Celebrating מציג משהו שונה.  פן מדברי, כראוי לשם הלהקה, בפתיחה ארוכה וסבלנית. טקסט סוריאליסטי, מיסטי אפילו. השפעה של המוסיקה של הטוארג מהסהרה, של Tinariwen באופן ספציפי אפילו, ניכרת כאן. ב- Sonya and Cornel  מגולל ההרכב סיפורו של זוג רומני שמהגר לארה"ב ומאבד את ממונו בהימורים בלאס וגאס ומוסיף שכבת עניין נוספת לאלבום מהבחינה הסיפורית.

ב Desert Pirates  חוזר פופליקר לשיר (תמיד נשמע מנהמת לבו הדואב וגרונו הניחר), כאיש העם, סוציאליסט אם תרצו: אנחנו האנשים ההגונים שעובדים קשה אך הממשלה לוקחת את כל מה שיש לנו, בונה פחד ומפיצה שקרים. יותר מזה, הפיראטים של המדבר, הפרשים בכבישים המאובקים, הם הם התקווה שמאחורי השורה: לקחנו את העניינים לידינו שלנו/ אל פחד.  הם לא רק מוחים כנגד אי צדק, הם קוראים למלחמה בו. מישהו אמר "זמן להתעורר" ?

עם הקטע הכלי החותם, Middle East , המכיל בתוכו מוטיבים ואלמנטים מהשירים הקודמים, מסתיים אלבום חם, יצרי, בעל צליל אקלקטי אבל מבוסס על רוק גיטרות נשכני. אהבתי.