"מה עם יזהר אשדות? הוא לא באותה ליגה כמו כספי ורכטר?" כך, פחות או יותר, שאלה אותי לאחרונה צעירה שמבינה דבר מה או שניים בדברי הימים של המוסיקה הישראלית. את תשובתי לא אגלה. אכתוב רק שהופתעתי מעצם השאלה עצמה.

האלבום החדש של יזהר אשדות, מוסיקאי שמלווה את המוסיקה הישראלית כבר כמעט ארבעה עשורים מציג בפני המאזין המקומי משהו אחר, חדש. קטע הפתיחה הכלי/קולי "קמבודיה" מיוחד באופן שקשה להגדירו. יש בו משהו קריר וצלול אולם נובע ממנו חום. יש בו משהו מורכב ורב רבדים אולם גם הצלחתי למצוא בו פשטות. שוב הופתעתי, הפעם לטובה, מאד.

המילים לשירי האלבום נכתבו על ידי יהלי סובול, משורר רוק מן הדור שעקב לתחילת דרכו של אשדות. סובול נמצא כאן יחד עם בני דורו כמו רונה קינן, פיטר רוט, שלומי שבן ורע מוכיח בנגינה ובקולות, כולם מוסיפים ניחוחות אחרים למוסיקליות שהתרגלנו לשמוע מאשדות באלבומיו האחרונים בניצוחו של משה לוי המפיק השותף הוותיק והמנוסה.

אשדות הוא רומנטיקן. כך היה תמיד, כך הווה וכך יישאר לנצח. הטקסטים של סובול מספקים לו את האיזון בין הרומנטיקה לריאליזם, בין הרגש החם לבין הכאב המתוק והוא מצליח לגעת, לפעמים בדרכים מפתיעות (ב "את והגשם" למשל ) במאזינים שספק אם האמינו שיישמעו את האומן המנוסה מרענן ומתרענן.

חלק משמעותי באלבום החדש של אשדות הוא חלק כלי (אינסטרומנטלי) בו אשדות מקורדט על "עיבוד, נגינה וחיווט של מערכת סינטיסייזר מודולרי". איני יודע אם זוהי הגשמת חלומו של הגל"צניק הצעיר מסוף שנות השבעים (אני נוטה להאמין שכן…) אבל גם כאן, ולא בפעם הראשונה, אשדות מצהיר הצהרה של נסיון, של חקירה, של קלאסה, של עניין.

דורון טלמון, סולנית "ג'יין בורדו" והשותפה המועדפת לדואטים של הסניורים של המוסיקה הישראלית בשנה האחרונה, מתארחת גם באלבום הזה אולם הדואט לא ממריא. לא יכולתי להימנע מלחשוב על שותפות בשלות יותר לשיתוף פעולה בשיר הזה ומצאתי אותן במהירות ובקלות. מישהו אמר מיקה קרני, למשל? אני אמרתי.

אם כך, אלבום חדש ומיוחד ליזהר אשדות שנדמה והגיע למספר תובנות והחלטות לגבי דרכו האומנותית. הגיעה שעה של העזה, של שיתוף פעולה מפתיע עם אומנים צעירים ממנו וותיקים ממנו גם יחד, שעה של הפקדת המילים כולן בידי אדם אחד, אחר, לא קרוב. שעה של רוח, וזה הולך טוב.