מהר מדיי. הכל קורה כאן מהר מדיי. ברוטלי ומיליטנטי. המעבר הזה בין העצב לשמחה. בפקודה. קולקטיבי. אין מקום לנשום.

לי הנרטיב של המעבר הזה מאוד ברור. כך אין זמן לחשוב ואין מקום להסתייגויות. כשהעצב והטרגדיה הפרטיים הופכים להיות נרטיב לאומי והוא דורס את כל מה שליד, "שולי", לא "ישראלי" במהות.

תמיד בימים אלה צפות לי שאלות ותהיות על השייכות ועל היחס. הגעתי לארץ לפני כמעט 18 שנים. הייתי בן 15. לאור שיח הזהויות המרתק שפרץ כאן בשנים אחרונות, ומבלי לזלזל בטרגדיות של ההורים וכישלון קליטת העלייה, אני רק מזכיר עובדה קטנה שעוברת לרוב הציבור מעל הראש. אנחנו הדור הראשון להגירה.

את כל הקשיים וטראומות ספגנו יחד עם ההורים שלנו. ועדיין, איננו טובים מספיק בשביל "למות בעד ארצנו" , מישהו נשאר בסוף מעבר לגדר. יום הזכרון ויום העצמאות בעיקר, עבורי הם התקף חרדה מתמשך. אני מוקף במיליטנטיות והמוניות ושמחה בפקודה  .

https://www.youtube.com/watch?v=KR5BtQtg4UQ

מזכרת

לא תהיי לי לאם ולא למולדת.

המולדת אי שם, הספינות שכחו את הדרך

לשרת אותך, ולהגשים חלומות כמו בסרט,

כמו בסרט שחור שבצד בתמונה של עוד ילד.

שלום לך, האם החורגת, האם הכואבת

את לקחת לי הכל, ואני כבול בין סורגייך

כשהגעתי אלייך, חיפשתי מקלט ומולדת,

וגילית לי בסוד שטעיתי כשבאתי אלייך.

אני זר בשמחות, אז אל תצפי שאשתתף גם בצער.

כמו הגוי של שבת על קברי צדיקים משוטט לי בסתר.

מסרב לפקודות, מסרב לדמעות ולחוד של התער

את מטילה עליי צו הרחקה ואני מטיל ווטו.

אז… מה קרה כאן בדרך? תגידי, במה נאשמתי ?

את מוכרת לי שוב תעודת מהגר על שרשרת.

על הדגל ששמתי ועל האוויר שנשמתי,

מה קיבלתי ממך? שקר ומדי ב' למזכרת.