אתמול (17.3) עליתי לירושלים עבור המופע "כף הקלע", משירי גבריאל בלחסן.

יש מעט מאוד דברים שיכולים לגרום לי לצאת מתל אביב ולהגיע לירושלים בליל חורף קר, אבל הפעם לא ממש הייתה התלבטות, למרות שאני לא מקשיבה הרבה לגבריאל בלחסן ביום יום. אמנם אני מכירה את רוב השירים שלו, ומעריכה אותו מאוד כמוזיקאי, אבל זה אף פעם לא זמן טוב; הוא לא ממש פסקול לריצה, ובעצם המוזיקה שלו אינטנסיבית מדי גם מכדי להיות פסקול לכל פעילות אחרת. וערב שלם משירי בלחסן – זה בוודאי לא דבר קליל או פשוט לעיכול. אבל המופע הזה היה רחוק מלהיות "ערב לזכרו", או אירוע הנצחה; הוא גם לא הוגדר ככזה – אלא כ"ערב משירי גבריאל בלחסן". ואכן, זה היה ערב מחווה ליצירתו, ובעצם גם לחייו. ולא ממש ניתן להפריד בין יצירתו לבין חייו; כי בלחסן כתב ושר את עצמו, בלי פילטרים, ובלי לאפשר לנו כמאזינים להפריד בין האדם שהיה לבין האמנות שיצר.

אמנים רבים לקחו חלק בערב הזה: אביב גדג', יהוא ירון, רון בונקר, ולונא אבו נסאר, שלקחו חלק גם במופע הראשון של "כף הקלע" שנערך בחיפה בפברואר, ובמקום אריק אבר ונעמי חשמונאי, שלא הופיעו הפעם, הצטרפו גם ערן צור, שי צברי, יונתן בלומנפלד, וידידיה בלחסן, האח הצעיר. ליוו אותם עדי הר צבי ואוהד בולוטין על תופים ובס.

הביצועים של האמנים השונים פוזרו לאורך הערב, והיו לא מעט ביצועים נפלאים בערב הזה; יונתן בלומנפלד התחיל בגרסת "ספוקן וורד" ל"סניקרס", המשיך בגרסה בסגנון מזרחי ל"אסייתית הקטנה" – שדווקא פחות "עבדה" לטעמי  –  ובהדרן סיים עם "גם כשעיניי פקוחות", אחד השירים היפים ביותר של בלחסן בעיניי.

לונא אבו נסאר, הקול הנשי היחיד במופע הפעם, שרה ארבעה שירים בערב; והיא הפכה את השירים של גבריאל ל"שלה", בגישה צנועה ומינורית, ובשקט פנימי שהיא מקרינה, שנתנו לשירים אינטרפרטציה שונה ואישית מאוד, דבר שבלט במיוחד בשני השירים המאוחרים יותר בהופעה – "בשדות" ו"לה לה לה".

שי צברי, שמבחינתי יכול גם לשיר את ספר הטלפונים, ועדיין יצליח לרגש – צימרר עם המנעד הקולי העמוק שלו ב"ברוך הבא" וב"אם יהא זה רצונך" (התרגום של בלחסן ללאונרד כהן).  אחריו עלה ידידיה בלחסן, והתקשה להסתיר את הרעד כשהקריא את השיר "5 בבוקר". הדמיון שלו לאחיו המנוח צובט את הלב, והיה בלתי אפשרי להישאר אדישים להתרגשות שלו כשעמד על הבמה, ולכאב שנשמע בקולו כשדקלם את מילות השיר.

על הבמה נשארו רוב הזמן אביב גדג' ורון בונקר; בונקר, שעבד עם בלחסן על כמה מאלבומי הסולו שלו, ניצח על הכל מצדי הבמה עם הגיטרה החשמלית, וגם שר כסולן את "מנו בשער". ואביב גדג', חבר הילדות והשותף של בלחסן ליצירתם המוקדמת באלג'יר, שבלעדיו לא באמת היה ניתן לקיים ערב כזה – פינה את מקומו הטבעי כסולן, ובמשך רוב ההופעה לקח צעד אחורה ושימש כקלידן או גיטריסט מלווה בלהקה. במעט השירים שהוא עצמו שר ("כל הסודות שלי נשרפים בשמש", "סליחה", וכמה שירים נוספים ביחד עם משתתפים אחרים בערב), הוא עשה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: לנקז את כל הרגש לתוך הביצוע, להבעיר אש במילים, ולתת לשירים לדבר במקומו.

אבל ה"כוכב" של הערב היה ללא ספק יהוא ירון, שפתח וגם סגר את ההופעה. יחף כתמיד וחשוף מתמיד, הוא חרך את הבמה ונתן ביצועים טוטאליים, שהגיעו לשיא בביצוע מאני במיוחד לשיר "שטן". עם האנרגיות האלו הוא המשיך ביחד עם גדג' ל"אדמה חרבה", שסיים את ההופעה באורגיית-גיטרות. בונקר, שאחראי לגיטרות בהקלטה המקורית של השיר באלבום "עתיד", הוביל את העיבוד הנוכחי, ועל הדרך הזכיר לכולנו שבלחסן גם היה מלחין וגיטריסט יוצא דופן. ערן צור, שגם הוא נתן את האינטרפרטציה המאוד ערן-צורית שלו לכמה שירים במהלך הערב, סגר את ההדרן באופן תיאטרלי ומרשים עם 16 דקות של דקלום-המחזה של השיר "כדורי הרגעה בדבש".

בחירת הסט ליסט היתה מעניינת, ולא בהכרח טריוויאלית; "הלהיט", השיר שאולי הכי מזוהה עם בלחסן, "בתוך הצינורות" מתקופת אלג'יר, דווקא לא בוצע. ואולי לא בכדי; כי קשה לדמיין כל ביצוע אחר לשיר הזה, שאולי מהווה את ה-DNA של יצירתו.

זה היה ערב ל"מיטיבי לכת" בשיריו של בלחסן, ומי שלא הכירו לעומק את דמותו ואת יצירתו, עשויים היו להתקשות לשמור על רצף של אנרגיה ועניין לאורך השעתיים וחצי שבהן נמשכה ההופעה. אבל גם מבלי להכיר כל שיר ותו, ניתן היה להרגיש עד כמה האמנים/ות על הבמה העריכו את המוזיקה של בלחסן, ולא פחות מכך – אהבו אותו, כאדם. ונראה גם שעבור חלק מהמשתתפים במופע, במיוחד אלו מהם שהכירו את גבריאל והיו קרובים אליו בחייו, העבודה על המופע הזה לא בהכרח היתה פשוטה.

גם המשימה שעמדה בפניהם היתה די מאתגרת: לקחת את השירים – שמבוססים בעיקר על מילים, המון מילים – ולנפוח בהם חיים מחודשים, אחרי שיוצר השיר כבר אינו; לאפשר לעצמם את החופש האמנותי הנדרש, ולתת את האינטרפרטציה האישית, מבלי לפגוע בכוונת המשורר, ויותר מכך, בכבוד המת. ויש קו דק; הרי אי אפשר לבצע את השירים האלו כפי שנכתבו ובוצעו במקור, וזה גם לא היה דבר נכון לעשות.

בלחסן היה אמן טוטאלי, והגבול בינו לבין האמנות שלו, ובינו לבין המחלה שלו – נראה לפעמים מהצד כל כך דק, ואפילו די מטושטש. מדובר באתגר לא פשוט – איך להבנות את הערב באופן מכבד דיו, אבל עדיין חופשי ומשוחרר מעול ההנצחה, עד כמה שאפשר; איך לא לטשטש ולעבור את הגבולות, איך לעשות עם השירים, ועם בלחסן – את החסד שהיה כל כך ראוי לו. אני חושבת שלרוב הם הצליחו; הם נתנו למילים שלו לדבר מגרונם, מהגיטרות המייללות, מהעולם הבא, אם יש כזה. ועד לסיום הערב, כבר די התגעגעתי לאדם וליוצר הזה, שמעולם לא באמת זכיתי להכיר; רק דרך המילים שלו, והשירים שהשאיר אחריו. ואולי זה בכלל לא מעט.

הציור בתמונה: גבריאל בלחסן
עיצוב: דנה בונקר-זמר