רשימה זו עוסקת בשירי המשוררים מתוך האלבום, ללא לגרוע ולו במעט משורותיהם חדורות הכשרון של חיים רחמני וטליק קורן אדיר, חברי ההרכב הותיק "אורסולה שוורץ" אליו התוודעתי לראשונה לפני מספר שנים בפרויקט "שירים משומשים" בו בוצעו בעברית שירי טום וייטס.

"בלא לגלות אותות של בהילות/ אני הולך/ איני מביט אחורנית" פותח השיר של אריה סיון (מתוך "גבולות החול" ), לכאורה במתינות, ביהירות אפילו. אולם משהו מוצלל, אפל ממתין בסיום השיר, במזבלת החיים שם מתאספים צמתי ההחמצות. העיבוד המתכתי, הקשה, השירה שנשמעת כמו מעבר להררי החושך, אוסף שברים של צליל, מעבירים היטב את האפלה המסתמנת של סיון, המשורר חתן פרס ישראל שנפטר החודש, איש חבורת "לקראת" המיתולוגית.

שנתיים לאחר הלחן והביצוע של "מורה", "אורסולה שוורץ" מוציאה לאור את השיר שחיכה שנים במגירה מתוך "ברזים ערופי שפתיים" המופתי של אבידן. ""האיש כבר מת. אולי בדיחה קצת לא מוצלחת/ היא להספיד אותו, ועוד בחרוזים". נשמע כמעט אבסורדי לשמוע את "אורסולה" מבצעת בוסה נובה, בוודאי כאשר מדובר בטקסט של אבידן שמתחיל באמבולנס טעון גוף גוסס ומסתיים בחצר מוצפת מי שופכין.

אולם הברזים ערופי השפתיים של אבידן אינם אשמים בפטאליות של החיים ואני מסכים לתחושה של האורסולות, וגם של המורות, לצורך העניין, כי בשירה של אבידן יש גם התייחסות ליופי בחיים, על כל צדדיהם, ומה אם לא בוסה נובה יכולה להיות ענוגה ואירונית גם יחד?

"סבסטיאן",שירה של וולך מתוך "דברים" מ 1966 על אחד מחללי ההפלות שביצעה הוא אחד מהשירים הכאובים ביותר שלה. "אורסולה", מההרכבים הקשורים ביותר לשירתה של וולך בדור האחרון, משלבים עצב , קצב, שינויים בשניהם ותחושה עזה של חוסר יציבות שמשתלבת עם שורות כמו : "בינתיים אני הוזה/ על האנשים והחיות הנדירות/ ועל מנהיג המוסטנגים שבקרבתו/ אפשר שוב סבסטיאן" שורות בהן הנטייה של וולך להשתמש בשמות אירופאיים אריסטוקרטים (קורנליה/ קסיוס/ לוטה/לולה וכו') משרתת אותה ביצירת ריחוק מן התינוק הישראלי שלא בא לארץ המיוזעת שהייתה, לתחושתה, כה קטנה ומגבילה עבורה.

"מבוקש מקום שקט עליו תונח הנפש" כותב אדמיאל קוסמן בשיר מעודן ורדוף גם יחד מתוך "סמרטוטים רכים" מ 1990. אנינות הטעם של האורסולות עשוי להיות אליטיסטי מדי לעיתים אבל הדרך בה הם בוחרים את הטקסטים ויודעים לפרש אותם בדרך שלמה ויצירתית מעורר הערכה רבה. העדינות של האובייקטים בשורות של קוסמן עדינים הם, חיים ופועמים. אל מולם הפראזות והעיבוד של רחמני וט.ק.א. משלימים את רוח הדברים, וממש ניתן לראות לנגד עינינו "ילדה-יונה" יוצאת מן התבה ומחפשת מנוח לרגלה במים שטרם כלו.

"אותו ניחוח אדוניס/ ודרמפון/לתוכו רוקנתי נשימה" כותבת משעול ב"לא". שיר האהוב עלי בדיסק, הן טקסטואלית והן מוסיקלית. שיר על החלטה, על האחזות בחוזק, האחזות נואשת אפילו, הכל על מנת לא לאבד שליטה, לא להתמסר אל הכאב בבחינת ההתמסרות אל משבר האושר והדוויי הרחלי. קצר וקולע העיבוד של האורסולות, כמו רגע ההעלמות של אותו בלון הליום שנשמט מידו של הילד הדומע.

"כאוהבים אשר חנכו ביתם בזיונים/ בכל פינה, פראות" כותב שמעון אדף אשר לשיריו הוקדש האלבום האחרון של רחמני ו"קטב מרירי" שלו. החיבור בין המשורר למלחין ניכר היטב כאן בהבנה ובחמלה שנדמה מסורה על ידי רחמני לטקסט הלוהט וקודח של המשורר השדרותי. הפרשנות של רחמני כמבצע וכמלחין כאחד ממס את הלב, אהבתי מאד.

כל הלחנים: חיים רחמני
הפקה מוסיקלית : ט.ק.א.
עיבודים ונגינה: רחמני וט.ק.א.