אלבום רביעי ליוצר הצפוני שהיגר דרומה והפך להיות אחד הקולות המעניינים של הסצנה הבאר שבעית. בהפקתו המוסיקלית של נדב אזולאי פרל חוזר למתכונת הבלוזית האהובה עליו כל כך וכטרובאדור עברי גאה הוא שב וממטיר עלינו תובנות מחודדות בנוסח "ילד סנדוויץ' – דור פסטראומה" ו "אודיטוריום, אודיסאה/ עוד ארומה עוד איקאה"  מתוך שיר הפתיחה "כמה כמה".

הבלוזיות וההשפעה האמריקאית על פרל וסגנונו באה לידי ביטוי גם ב"מחבוס" הקצבי והמחוספס. ככלל, חספוס אל מול עדינות הוא ניגוד שגור אצל פרל, אולי סוד קסמו. "בעיות שמיעה" , בהקשר זה, הוא אחד מן השירים האהובים עלי באלבום זה, הישר מבית מדרשו של טום וייטס המוקדם, אומן גדול שידע דבר מה על הניגוד הזה.

פרל הוא גם יוצר אישי ורומנטיקן מלנכולי , מה שמתבטא בבלדות ומעין-בלדות יפות ורגישות כגון "התיקון" עטור המיתרים וכלי הנשיפה, "כסף קטן" עם הטנגו המריר על מערכת יחסים בלתי הוגנת ובלתי נגמרת.

"כסף גדול", שהזכיר לי בממדים רבים את "טבריה" של מיכה שטרית, הן בשירה, הן בעיבוד והן בטקסט, מהווה חלק שני, ציבורי, למערכת היחסים שהוזכרה קודם לכן. הפעם, המרירות וחוסר ההגינות מוצבים כמראה למרוץ הבלתי נגמר "להשיג את הכסף". אהבתי.

פרל מארח באלבום גם את דנה ברגר, שותפתו לדואט המצליח "הנה בא הביתה", את אלון עדר, תמר אייזנמן ונגנים נפלאים ביניהם מתן אפרת, גיל נמט השותף הוותיק של אזולאי, יאיר סלוצקי, מאיה בלזיצמן, גליה חי ואחרים וטובים.

איני יודע כמה מהרי הגליל עדיין שרד בתודעתו היצירתית של פרל , עד כמה מן המדבריות דבק בו ועד כמה הישראליות בכלל מתמודדת או מתאזנת מול האמריקאיות כמורשת תרבותית. אני מאמין שהאדם הוא תבנית נוף ילדותו והיוצר על אחת כמה וכמה. משהו בנוודות של פרל, מעניק לו הרבה אך משאיר אותו גם עם חסר. הביטוי המוסיקלי שלו מביא למאזין גם מן השפע וגם מן החסרון ובתווך- סוג של פער, סוג של חור . אבל זה ברור, הרי "הבלוז" הולך אתו לכל מקום.

http://dugrinet.co.il/node/14294