אלבומו החמישי של אריק ברמן (אם נחשיב את כל חלקי "גבר, אשה והוולידרנס" כאלבום בודד ) מגיע כאשר ברמן מתקרב לשנתו הארבעים ולצומת דרכים אומנותי. עשור לאחר אלבום בכורה מצליח ברמן עדיין מחפש את הדרך חזרה לתודעה הציבורית הרחבה.
https://www.youtube.com/watch?v=ZX7m_rIR2DA
שיר הפתיחה, "החיים", שמונה דקות של כאב לב מדמם ואיטי, כזה היכול להישמע כפשוטו- קינה על אהובה שבחרה באחר ועזבה אל מעבר לים, אך כמו כן יכול להתפרש כמי שעולמותיו הפנימיים ניצים זה לזה ומשלם על כך מחיר יקר, פותח בעוצמה את האלבום החדש. "אני אוהב אותה/ לא אומר לה כמובן" שר וחוזר ברמן ותחושת ההחמצה המרה .גם ב "כמו בן אדם" ברמן פותח חשבון עם עצמו ועם אהובה שזנחה. הוא לא יכול לשנוא, רוצה לסלוח אבל מסובך עם עצמו ועם האהבה, חשבון מר שמשתלב עם התחושה שתהווה מוטיב באלבום כולו מועברת היטב בהפקה המוסיקלית של תמר אייזנמן.
אבל ברמן לא שכח לנפק להיטים בפוטנציה, שירים עוקצניים, מלאי הברקות עם או בלי מרכאות שמציגות לראווה את הכתיבה השנונה שלו כמו "התמונה הגדולה" ("אריק, קח שבע אלומות חיטה/ ואת עצמך יחידך אשר אהבת" ), "איפה המצלמה שלי" המעניין אך הפשטני ("הילד אפליקציה ?נדחוף לו ריטלין" )
https://www.youtube.com/watch?v=ul8saHXkh2c
"הלא כלום" מתעלה מעל הלהיטים בכוח האלו. ביקורת חברתית ופוליטית חריפה מעוצבת כאן לא רק על ידי כתיבה שנונה וחדה אלא גם באופן מקורי, בסוג של דיאלוג שסוטר לאדישות שלנו: "חושבים שאנחנו לא נשים לב- הם צודקים/ נמתח את הכומתה ונעלב- הם צודקים". ד"ר הנרי אונגר גוייס לספק קטע דיבור מעורר מחשבה והתוצאה הכוללת מעוררת ומאתגרת.
הנקודות החלשות באלבום הן השירים בהם אנו מקבלים יותר מאותו דבר. כנראה שישנם אומנים שעל מנת לחזור להצלחה מוקדמת צריכים להביא יותר חידושים , ברוח ובסגנון, מאשר אומנים אחרים. באלבום החדש ארבעה או חמישה כאלה, יותר מדי לטעמי.
עם זאת, נגע בי וריגש אותי מאד "אני לבד אבא", אולי בשל יתמותי שלי מאב אבל בהחלט לא רק. עם דניאל קורן בפנדר רודס ועם הפקה עגולה ועדינה קולו של ברמן נשמע מפוייס ובודד, בוכה אל הירח כאותם כלבים בלילה מתוך השיר. יש משהו מיוחד בלשמוע את ברמן ללא טיפת ציניות, ללא רובד אינטלקטואלי כלל- רגש נטו. הולם אותו….
https://www.youtube.com/watch?v=mDwjEKApSdQ
אהבתי גם את "ואף על פי כן" שנכתב בהשראת "Stuck Inside of Mobile with the Memphis Blues Again" של דילן, מעין שיר שמתכתב עם שירי האלבום עד כה, עם הלא-כלום והריקנות, עם האהובה שעזבה, עם ההמתנה האינסופית, עם האנטי-מילטריזם, עם הפכפכות הגורל. את האלבום חותם "שניים" הקצרצר בן ארבעים ושבע השניות בלבד וארבע השורות שנותנות לי להרגיש, לרגע, כמעט אופטימי.