על סף יום העצמאות השבעים, נדמה שהלהקה הוותיקה מוציאה אלבום חדש בדיוק בזמן הנכון – לא רק כדי להזיז עכוזים בהופעות ובמסיבות אלא גם, ואולי בעיקר, כדי לבטא אמירה אישית וציבורית כאחת.

אישית, כבר משיר הפתיחה "סע", ההרכב מביט נכוחה במראה ורואה גבר מתוסכל ממצבו הבריאותי שכבר לא יכול לדפוק לאפה אצל הרצל בשכונה ונאלץ להסתפק בכוס יין אדום ליד הקידוש…ב"טיפות של אור" ישנה אופטימיות זהירה, מוסיקלית וטקסטואלית, למרות הקשיים ולמרות חילוקי הדעות. יחד עם צליל דנין הנהדרת "אנא אנחנו" בולט לטובה בשונותו ובאיפוק שלו, כך מוסיף רובד סגנוני לאלבום החדש. "יומולדת 40" משקף את הגיל הביולוגי והתרבותי של חברי ההרכב. תחושות לא פשוטות לגבי זמן, מקום ותוחלת סובבות גברים בגיל הזה והצ'ייסר של חגיגות הארבעים קצת תקוע בגרון, רודף. שיר שנשמע כמו גרסה מבוגרת ומבאסת של שיר מתוך "ילדי בית העץ"…

ציבורית – אם חברתית, אם מוסרית, אם פוליטית- החל משיר הנושא "וולקאם טו איזראל" שמתאר ערב עמוס וצפוף  של הופעות ברחבי הארץ, ההרכב מבטא סוג של בלבול: מצד אחד "עם ישראל הוא סוג של חי" ומן הצד השני "חייגו אחת שמונה מאות ילד משתין", מצד אחד "עשרים שנה של אמינות" ומצד שני "חוגגים ת'הפוגה" – הפוגה מרעש, בלגן, צרות, בחירות, קובלנות עיין ערך : "אם יש לך משהו גבר, תעביר".

"עוד יהיה טוב בארץ ישראל", לפי שיר הילדים ששר דודו (שעדיין לא ידע שהוא ) זכאי לוקח את הנוסטלגיה הארצישראלית סטייל שייקה פייקוב מחבר ומלחין השיר, הופך אותה על בטנה ומפליק קצת ..הקול הצלול של זכאי מעוות, מוגזם, ההתנחלויות מטווחות, המחסומים משוייכים לגנגסטרים, וחברי ההרכב מתעקשים על חלום שמתרחק. מה עם ג'ינגל לבחירות עבור מרצ? נשמע אך טבעי…

"הדג נחש" לא חוששים מתכנים אפוקליפטיים . ב"מצביעים ברגליים" הם פונים לכולם: "ימין, שמאל, קחו את זה למעלה למעלה" ושרים "זו לא המהפכה שלי אם אי אפשר לרקוד אותה" אבל גם על אש ברחובות, רעבים שדוקרים את השוקעים בחובות ועוד. התקווה של "הדג נחש" חזקה ועזה אבל נכוחה ומפוכחת. ב"סרט מלחמה" הציפורניים נשלפות בתוכחה: "דור הולך ודור בא/ מחכים לסיבוב הבא/ מנקמה לנקמה/ תקועים בסרט מלחמה", וההתקפה על "זה שבקודקוד" בוטה וחריפה. הרכב שכבר הרוויח את מקומו ועמדתו בתרבות הישראלית צריך ואמור לא לצנזר עצמו והאמירה הברורה ראויה לשבח בגלל הכנות האומנותית שלה, לכל הפחות.

"יוצא לדרך" נחקק אצלי בזכרון, כנראה לזמן רב בשל היותו טקסט סיפורי על בריחה , זניחה, עזיבה המונית של הארץ בעת מלחמה. ג'ריקן דלק, ילדים מבוהלים, שוטרים משוחדים והימלטות ללב ים בסירה מדגימים תחושה של "ככה אי אפשר יותר". הנבואה של סטריט וקלמס ציורית , חיונית ואותנטית. אני רעדתי.

פנינה נדירה נמצא ב "אל הציפור" למילים של ביאליק. קלאסיקה אמיתית שמושרת על ידי סטריט בהטעמה מילעלית וביאליקית למהדרין. שילוב של רגאיי ובוסה הופך את הטקסט החולם הזה לאחת הפסגות של האלבום החדש.

האלבום מסתיים ב"אצבע משולשת", שיר שמערב בתוכו את שני המחוזות, זה האישי וזה הציבורי: סטריט קץ בקרבות, מפוכח אל מול המציאות ומנסה להתריס, אבל לא לגמרי לוותר על ההנאות הקטנות של החיים. למצות את החיים עם הרוח החופשית. הוא עוד יצבע את השלכת בירוק.

"וולקאם טו איזראל" הוא האלבום הכי שלם, הכי רהוט, בעל האמירה הברורה ביותר ברפרטואר העשיר של הלהקה. קססה, חשיש וסטלות מוזכרות רק במעט אבל כאשר התחושה היא של בריחה ללב ים עם המשפחה או געגועים וכיסופים לארצות אחרות, נדמה שהשאכטה מהווה נושא קצת פחות אטרקטיבי ליצירה. אלבום מרשים ומומלץ.