כאשר נולד שלמה ארצי בנובמבר 1949, בימים של הקמה, קשיי קליטה, מעברות, לחימה ומעט לפני ימות החורף הגדול של 1950, איש לא ידע שהתינוק הזעיר יהפוך להיות אחד מסמליה של התרבות הישראלית כולה, של הסממנים הגבריים שלה ושל השילוב הישראלי בין הרומנטיקה האירופאית לבין המרחב האסייאתי המקומי.

כאשר נולד שלמה ארצי בנובמבר 1949, כמה חודשים לאחר סיום מלחמת העצמאות, מדינת ישראל הצעירה הייתה שרויה בעיצומו של תהליך אבל והלם לאחר מותם של 6,000 לוחמים ולוחמות, חיילים ואזרחים, אחוז שלם מאוכלוסיית יהודי המדינה הצעירה. שילוב ההלם עם קדחת הקוממיות של בן גוריון היה אחד מהגורמים העיקריים לפיתוחה של תרבות זכרון מסועפת ורגישה שבתוכה יצמח הלוחם לרגע והאומן הצעיר שלמה ארצי.

שלמה ארצי, לטוב ולרע, מזוהה עם ישראליות. החל מן הילד אשר יושב באמבטיה על חוף הים ושר "כשאהיה גדול" בלהקת חיל הים, דרך "שיר בבוקר בבוקר" בפסטיבל הזמר, עבור ב"צוותא" וב "ארץ חדשה" וכלה ב"ירח" וב"שישה" וב"חוזרים הביתה" וכן הלאה וכן הלאה: ארצי הוא ישראל בכל רמ"ח אבריו, אם אוהבים את זה אם לאו.

הזכרון של חללי המלחמות , כאילו כנדבך בלתי נפרד מן הישראליות הזו, בא לידי ביטוי ברפרטואר של ארצי לא פעם ולאורך תקופה ארוכה. חמישה שירים בהם עוסק ארצי בזכרון הנופלים נבחרו להיות חוט שדרה של התחום הזה ביצירתו של ארצי: "יותר מזה אנחנו לא צריכים", "שיר חייל",  "הרדופים", "לילה לא שקט" ו "חום יולי אוגוסט".

כבר יבשו עינינו מדמעות, 
ופינו כבר נותר אילם בלי קול. 
מה עוד נבקש, אמור מה עוד? 
כמעט ביקשנו לנו את הכול. 

את הגשם תן רק בעתו, 
ובאביב פזר לנו פרחים, 
ותן לנו לשוב ולראותו 
יותר מזה אנחנו לא צריכים. 

כבר כאבנו אלף צלקות, 
עמוק בפנים הסתרנו אנחה. 
כבר יבשו עינינו מלבכות – 
אמור שכבר עמדנו במבחן. 

את הגשם תן רק בעיתו, 
ובאביב פזר לנו פרחים, 
ותן שיחזור שוב לביתו – 
יותר מזה אנחנו לא צריכים. 

כבר כיסינו תל ועוד אחד, 
טמנו את ליבנו בין ברושים. 
עוד מעט תפרוץ האנחה – 
קבל זאת כתפילה מאוד אישית. 

את הגשם תן רק בעתו, 
ובאביב פזר לנו פרחים, 
ותן לנו לשוב ולראותו – 
יותר מזה אנחנו לא צריכים. 

שירם של שמואל אימברמן ואבי קורן הופיע באלבום הבכורה של ארצי ב 1970 כאשר השתחרר מלהקת חיל הים, בה שירת במחצית השנייה של שרותו הצבאי לאחר פרק זמן בחיל התותחנים. את מילות השיר כתב אימברמן לזכר חברו אליעזר גרונדלנד ז"ל שנפל ביום הראשון של מלחמת ששת הימים. סמלי הזכרון הישראלי מופיעים במלוא בולטותם בטקסט הזה: דמעות, צלקות, ברושים, תל, אנחה. אולי זוהי הסיבה שהשיר הזה שרד כל כך הרבה שנים בתודעה הקולקטיבית של הישראלי הזוכר ונוצר.

עם זאת, גם ארצי הצעיר, שעדיין היה דומיננטי פחות ככותב וכמלחין, ידע ודאי שניצוצות של מחשבה אחרת, רדיקלית יחסית לימים ההם, נצנצו בין שורות השיר: השאלות הרטוריות, חוסר היכולת לבכות עוד, העמדת הצורך האינדבדואלי לחיים ללא שום גורם נגדי המהלל קרב וסכנות, הדגשת ערמת הנופלים על ידי המלה "תל", ההסתפקות ב"מועט" אל מול המשימות הלאומיות- כל אלו לא היו יכולים להתקבל כעשור קודם לכן. ב 1970, מותשת ממלחמת ההתשה ועל סף סיום העידן הבן גוריוניסטי, ניתן כבר להתקשות, מותר כבר להיות מרים, אפשר כבר להתמקד בחיים.

אני שומע שוב ברגעי השלווה 
את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן 
על בובי מק-ג'יי. רביעייה קאמרית 
מנגנת מוסיקה צלולה מעבירה בי 
שוב אותן צמרמורות עונג ידועות. 
אבל אני חייל – ואל תבכי לי ילדה. 

אני מוסיף ללכת מוסיף בשביל הצר, 
מושך במעלה הדורות רב החתחתים. 
מעלי ציפורים, דואות חופשיות 
והרוח במרחבים – כמו קוראת תגר, 
אבל אני חייל – ואל תבכי לי ילדה. 

אהבתי – רגעי זכרונות וגעגועים טרופים. 
על השולחן סיפורים של צ'כוב, כאבן שאין 
לה הופכין, כי אני הוא אדם מחופש 
לחייל, כפות בכתונת משוגעים – 
אז בכי לי ילדה על רגעי הבדידות, 
על הציפיות ועל השנים, ובכי על 
שני לבבות אוהבים ורחוקים.

"אני שומע שוב" ("שיר חייל"), החולייה השנייה בציר הזכרון המוצג לפניכם, נכתב גם הוא על ידי כותב אחר ולא על ידי ארצי עצמו. הפעם, שנים רבות לפני "עוד מעט נהפוך לשיר", הכותב הוא חלל צה"ל בעצמו, נמרוד גאון ז"ל , שנהרג ביומה השני של מלחמת יום הכיפורים. גאון כתב מכתב ובו מילות השיר לחברתו דאז, מילים שיישלחו לארצי, הזמר האהוב עליו, לאחר מותו.

במסגרת האלבום "דרכים" מ 1979, אולי גדול אלבומיו של ארצי, נמצא את שירו של גאון משובץ בין "פתאום כשלא באת" לבין "עפיפונים". כאילו ארצי ביקש לחבר את הזוגיות והאובדן ב "אני שומע שוב" לשירים שעוטפים אותו: ההעדר של האהובה ב "פתאום כשלא באת" מתקשר עם ההעדר של נמענת המכתב של גאון והינתקות העפיפונים מתכתבת עם הינתקות החייל מאהובתו, ומאוחר יותר, מחייו.

"אני שומע שוב", באופן אבסורדי למדי, מקל על המאזין להתחבר עם המוות. החייל המשורר החי התגעגע לאהובה כמו שכל חייל התגעגע, הוא התלבט אם זהו מקומו ומה מעשיו באוהל הצבאי, כמו חיילים רבים רבים אחרים והבכי הוא על בדידות ולא על מוות. בדרך זו, מתקצר המרחק בין המאזין לבין החייל עצמו כאשר האבל האמיתי נשמר למי שהכיר ואהב את החייל ששומע שוב את ג'ניס ג'ופלין ששרה את "Me and Bobby McGee" .

לא נפרח כבר פעמיים, והרוח על המים, 
יפזר דממה צוננת על פנינו החיוורות 
שמה בין איבי הנחל, בשעה אחת נשכחת, 
זכרונות אזוב שלנו מתרפקים על הקירות. 

בלי תוגה, כפופי צמרת, בלוריות שיבה נבדרת 
באשר יפות התואר, בין שריקות העדרים. 
תפנוקי גוון ירטיטו, בלכתן לרחוץ בזרם 
נכלמים נשפיל עיננו, אל המים הקרירים. 

לא נוסיפה עוד לנוע, משתאים נביט ברוח 
איך הוא יחד עם המים, מפרקים את הסלעים. 
תאנה חנטה פגיה, והנשר היגע – 
אל קינו חזר בחושך מדרכי האלוהים. 

הרדופים שלי, כמוני, וכמוך שכל ימייך, 
את פרחי האור שלנו את פיזרת לכל רועה. 
לא עופות מרום אנחנו, ואל גובה השמיים, 
גם אתם, גם אנוכי – לא נגיע כנראה. 

רק בהר על קו הרכס מישהו מוסיף ללכת, 
מן הואדי והאבן, לרכסים, אל הרוחות. 
עד אשר בכסות הערב, יחזור נוגה אלייך, 
עם פכפוך פלגים, עם רחש הרדופים ליד החוף.

החיבור של שלמה ארצי עם המשורר נתן יונתן החל כבר כמעט עשור קודם לכן, כאשר הזכרון של בנו של יונתן, ליאור ז"ל שנפל בשעות הראשונות של מלחמת יום הכיפורים באזור הביצות של תעלת סואץ, הפך למרכיב ייחודי ומשמעותי בחוט השדרה בו אנו עוסקים. באלבום המיוחד במינו "מקום" שיצא ב 1982 מופיע גם השיר "החול יזכור" של יונתן , שיר מרהיב ופיוטי לעילא ועילא.

השיר "הרדופים", החל מכותרתו והלאה, הוא שיר רב רבדים. הוא נכתב שנים רבות לפני מותו של ליאור אך כאשר ארצי שר אותו נדמה שהרדופים יכולים להיות פרחים רעילים שצומחים על גדות נחלים אך יכולים להיות גם הרוגים בשפת הקשר הצה"לית או הרדופים במובן haunted בהקשר המשפחות השכולות רדופות הזכרון וכן הלאה.

נתן יונתן, חלק מדור תש"ח, כתב אודות זכרון גם במובן האישי כמו ב"זמר לבני" ששר ארצי באלבומו "לכל החברים ממסע מים אל ים" שיצא ב 1974. עם זאת, "הרדופים", שהפך להיות משירי הזכרון הבולטים בפסקול הישראלי, כה שופע סממנים של זכרון, לחימה ומוות עד שהוא כמעט בלתי נתפס מחוץ למחוזות הזכרון: התאנה שחנטה פגיה, הנשר היגע, פרחי האור, קו הרכס הפגיע עליו מישהו מוסיף ללכת ורחש ההרדופים ליד החוף, כולם מקבלים משמעות מצמררת הן במובן האישי של משפחת יונתן והן במובן הלאומי של מדינת ישראל כולה החונטת פגיה כבר שבעים שנה.

שוב בלילה אני חולם עליך 
במדי צבא שהיו מדיך 
הליקופטר חג במדבר החם 
ואתה פוחד 
והיא כבר יש לה ילד פה 
היא מצלצלת שאבוא 
ואני מתחמק ואני מתאמץ 
אבל היא לא כל אחת. 

אני אומר לה זה חוזר 
כן, זה לא עוזב 
היא משקה אותי קפה חם 
ומלטפת את כולי. 
אז היא שואלת זה עוזר 
תעשן ותחזר 
היא מתפשטת גם כשלא חם 
ומפתה אותי. 

אך בלילה אני חולם עליך 
עם אותם פנים שהיו פניך 
ואותם קוצים קטנים שאז 
לא הספקת לגלח. 
ואני יורד מן המיטה 
ומתייחד אך לא איתה 
כן אני מתחמק 
כן אני מתאמץ 
אבל, היא מביטה. 

אני אומר לה זה חוזר… 

שוב בלילה אני חולם עליך 
מתעורר כיוון שחלמתי איך הם 
הם יורים בך ופוגעים בך 
ואתה בוכה. 
אולי מצאת מנוחה 
בין חיילים מותר לך 
כן אני מתנחם ושוכב איתה, כן 
כאילו במקומך. 

אני אומר לה זה חוזר… 

לילה לילה לא שקט 
ואתה מת…

רב סרן מירון גרנות נהרג במלחמת יום הכיפורים ב- 24 באוקטובר 1973 בעיר סואץ בנסיון לחלץ פצוע. חברו הטוב שלמה ארצי מחבר לזכרו שיר פורץ דרך לאלבום שנושא את שמו ויצא ב 1986, "לילה לא שקט".

יחד עם יצירות אומנות נוספות שיצאו באותן שנים , כמו הסרט "לא שם זין" שביים שמואל אימברמן (כן, כותב השיר "יותר מזה אנחנו לא צריכים") שמבוסס על הרומאן של דן בן אמוץ, המחזות החריפים של חנוך לוין, השיר "יורים ובוכים" של סי היימן והרומאן "המאהב" של א.ב. יהושע, ארצי מנער את הזכרון הממלכתי ממוסרותיו ומשחרר חווית זכרון אישית, כאובה, רדופת סיוטים, הן בערות והן בחלום.

משולש רומנטי/ארוטי בין חבר של נופל, אלמנתו/חברתו של נופל וזכרון הנופל היקר לשניהם, מהווה מארג שאינו קל לעיכול גם בימים אלו. בגילוי לב, ומתוך פסגת גאות הכתיבה האופיינית של ארצי, שלא תחזור בעשורים הבאים לאחר "ירח" מספר שנים לאחר מכן, הוא מציג ברגישות ובגילוי לב חד כסכין, מערך יחסים מורכב שהממלכתיות הישראלית לא נתנה עליו ועל שכמותו את דעתה.

חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאוד, 
שעת צהריים, הפלוגה הלכה בוואדי. 
תרשום בספר דף, מדובר במלחמות, 
תרשום פצועים שרועדים, וזה נורמלי. 

הנעורים יפים, הקיץ אין סופי. 
ועקנין הגיע לפלוגה, אלוף קריית גת, 
שרף צריפים, ברח לבית גוברין, 
המשטרה בעקבותיו, רק פה נרגע קצת. 

את מה שאני זוכר מזה אני רושם, 
מרחפים באלונקות שניים בלי שם, 
בזמן האחרון אצלי תמונות חוזרות משם, 
בזיכרון המעומעם שלי היום, 
מסך כבד של מלחמות והזיות. 

חום יולי אוגוסט אז, איצטרובל אחד נושר 
מסוק נוחת, אני שוכב לבד בשטח. 
כשהמסוק נעלם, אני פתאום רעב, 
מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח. 

אני חוזר עם פס אלייך לביתך, 
סוגר ת'חדר, גם אלוהים לא יכנס פה. 
פתאום אביך נכנס, נראה כמו בוכה, 
בתעלה פלוגה שלמה חטפה אש נ"ס ב"טמפו". 

את מה שאני זוכר מזה אני רושם, 
תופס מונית חיפנית, קופץ לדיסקוטק. 
זונות על הגדר אצלי בגוף רק שד בוער, 
הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב. 
תרשום תרשום, רושם רושם.

התקופה של ארצי כלוחם בחיל התותחנים טרם מעברו ללהקת חיל הים, השאירה רישומה על היוצר גם כמעט שערים שנה לאחר מכן וניתן להניח שלתמיד. כמו ב"לילה לא שקט" לפניו, בשיר הזה ארצי אינו מצמצם עצמו לזכרון נגה של חייל שנפל, להמנון פרו-שלום ואחרית הימים, או אפילו לממד אחד של זמן. ב"חום יולי אוגוסט", שיר שנבחר להיות שיר הנושא בתוך אלבום כפול עתיר נושאים ושירים שהרפרטואר של ארצי לא יהיה שלם בלעדיהם כמו "ארץ חדשה", "טלפני טלפני", ועוד ועוד, קיים מעבר בין זמנים. בין ממדים אם תרצו.

הפצועים הרועדים והפלוגה שהולכת בואדי, המסוק המטרטר והנעלם, מוצב "טמפו" בתעלת סואץ. מכל אלה מנסה ארצי להתנער, ולו לרגע, הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב, בלב שלו ובלב של חיילים אחרים הנושאים טראומות שלהם. רמי פורטיס אמר בעבר ליואב קוטנר שחצי מן המדינה סוחבת כאן שריטות טראומטיות של זכרונות מקרבות, מלחמות וטרור. נדמה שבזמן שפורטיס עדיין הלך מסביב, אולי סוחב אתו איפוק אירופאי משנות "מינימל קומפקט" ועושה את "סיפורים מהקופסא", ארצי כבר הולך קדימה עם האומנות ואחורה אל הזכרון בצורה המפורטת ביותר עם פצועים שרועדים וזה נורמלי ועם מתים המרחפים באלונקות.

שלמה ארצי ידליק מחר משואה בטקס הממלכתי ביותר שניתן להעלות על הדעת במדינת ישראל. הוא עצמו ראוי בעיני מעל לכל ספק. לפן הזכרון ביצירתו אצרף מחר גם פן שני, פן העצמאות. אבל לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים הים תיכוניים ובינתיים, תרשום תרשום. אני, מבחינתי, רושם.

שירים נוספים של ארצי במרחב הזכרון: