לאהוד בנאי יש איזה קטע עם הזמן, את החיפוש שלו  של אחרי הצבא הוא עשה מתוך הלב פנימה, מתוך רחוב האגס אחד וההליכה ההיא לצו הגיוס הראשון ועד הדקירה ההיא בקרקעית הבטן. במובן מסויים אהוד בנאי נשאר שם עם החברים שלו מהטירונות עד היום. מאות אלפי חיילים משוחררים חשבו שהוא בהודו,  בזמן  ששהה בו זמנית באבו דאבי, בבת ים או בחיפה. יצחק שן זהב עוד יחזור אלינו בהמשך.

אם רפי גינת היה עושה עלי כתבה אז היא הייתה נפתחת ככה :

לכאורה היה זה עוד יום רגיל בשדות האספסת של מעוז חיים, כאשר מור אופק אז בן 17 וחצי לוקח את ה21-40 שזה למען הקוראים שלא ידעו אדמה בחייהם טרקטור ג'ון דיר עם קבינה סגורה ומזגן ורדיו. בשעת בוקר מוקדמת הוא שומע ברשת ג' את 'דוד ושאול' חיוך גדול נמרח וידיעה ברורה שלא תהיה ירידה תלולה אחרי 'קרוב' האלבום השני והמופתי.

כאן ניפרד מרפי גינת ונעשה את כל הדרך לתחנה מרכזית עפולה כדי לרכוש את הדיסק. בשמיעה ראשונה החיוך נמחק זה לא כזה דיסק טוב כמו שחשב אז בשדות, נכון היה שם את 'שעה של מסתורין' אבל שאר השירים נראו קצת שקטים ומעבר לים כבר בקע הדיסטורשן ורד הוט צ'ילי פפרס תפסו מקום בראש. שלא לדבר על נירואנה. שלא לדבר על קורט קוביין, שלא לדבר על אלוהים.

אבל מה שיפה במוסיקה הוא, שהיא מחכה לך ולא הולכת לשום מקום עד שאתה תחזור אל המילים ואל מנגינות שקשה לשכוח. הזמן עושה את שלו גם בהבנה ועכשיו 25 שנה לאלבום 'השלישי' של אהוד בנאי זה הזמן לדבר .

אציין רק שהאליל של אהוד בנאי היה מייקל צ'פמן שהשפיע עליו יותר מכל אחד אחר על הגשת השיר בואכה סינגר סונג רייטר.לקחת סיפור ולהכניס אותו לשיר, זה הקטע של בנאי, אתה בעצם קורא ספר עם האוזניים.

כך כאשר יצחק שן זהב ושמואל ב'שעה של מסתורין'  יוצאים למבצע נועז ביחד עם רבקה גור אריה מברוקלין ובעצם מכינים את הקרקע ל'סטארטר' באלבום הנפלא 'ענה לי'. אז כאן יש את מיכה השקט וסטארטר ואת גילה אשתו של השוטר קרובה בעצם די רחוקה של יצחק שן זהב. עוד שיר סיפור על מבצע נועז שנגמר רע אבל נשמע כל כך טוב.

אבל אם גיבוריו של בנאי המדומיינים גומרים על סף תהום ובמקום שבו היו נשאר רק חור שחור הרי שאהוד עצמו מתחיל לחפש את האור הראשון , שלא לומר משמעות, שלא לומר את אלוהים.

זה כבר כמה לילות
אני לא יכול לישון
משהו חונק לי בגרון
חשבתי המון
חשבתי המון
עכשיו יוצא לחלון
לראות את האור הראשון

זה כבר כמה ימים
הולך ומחשיך
האם זה לתמיד
האם זה בלתי הפיך
חשבתי המון
חשבתי המון
עכשיו יוצא לחלון
לראות את האור הראשון

נדמה לי פתאום
שהכל נעצר
אין תנועה
אין זרימה בנהר
מה יש לדבר
מה יש לדבר
אני שוקע כאן
אבל זורח במקום אחר

כדרכו בקודש, מסתכל בנאי על עצמו מהצד ומכניס עוד צד בסיפור, ההתלבטות, המחנק בגרון כל אלו הם הבסיס לדרך שיעבור מכאן דרך 'יוצא אל האור' ואל 'ענה לי'.

ואני שואל את עצמי איפה הכל התחיל ? ויודע שכל התשובות נמצאות בשירים :

בטירונות לקחו אותנו לצפון סיני ופקדו עלינו לבנות גדר ומהר
הבדואים ברחו החוצה למדבר ואני ברחתי פנימה,
מתחת לקסדה, כל מה שרציתי זה לישון
אתה מבין, אני דווקא רציתי להיות חלק מהמערכת,
אבל הריח הזה של הברזנט עושה לי כאב חריף בקרקעית הבטן,
אני מרגיש כאילו נפערת תחתיי תהום".
ושוב קוראים בשמי, המספר האישי,
ודוקטור כסוף שיער עם מקטרת רושם חוות דעת בתיק הרפואי..

תחושת האשמה שלוותה את בנאי בזמן שחבריו נלחמו בלבנון או בתעלה בזמן שהוא עבד במכבסה של קיבוץ מתוארת בספרו 'זוכר כמעט הכל' ואפשר שבמילואים הוא עושה את כל הדרך חזרה כדי לתקן ולשמח את לבם של הלוחמים רגע לפני שהם עולים על מטען וכל השאר כתוב ב'הופעת מילואים' מ'ענה לי'.

דבר ששוב מחזיר אותי ל'אל תפחד':

" עכשיו פעמוני אזהרה מצלצלים בראשך..

אתה רוצה לשכוח להתחיל מהתחלה

אז תאמין שאם קלקלת

אתה יכול גם לתקן.. כן כן.."

האלבום השלישי אם כך, סלל לאהוד בנאי את הדרך מהתהום אל האור תוך אמונה ואמת פנימית שיוצאת החוצה ומספרת את הסיפור כולו. סיפור שימשיך להעסיק אותו ואותנו בהמשך.