לרגל 25 שנה לצאתו של האלבום "השלישי" של אהוד בנאי, נתבקשתי לכתוב על שיר אחד מתוכו. כפסיכולוגית בהשכלתי, בחרתי בשיר שיש בו את המילה "קב"ן" מתוך מחויבות למקצוע, ולמרות שזה אחד השירים הפחות מוכרים של אהוד בנאי, הוא דווקא שיר בעל הרבה רבדים ומשמעות.

השיר מתרחש לכאורה בתוך חלום של הדובר. חלומות מופיעים כבר בתנ"ך, ולכל אורך ההיסטוריה האנושית. בפסיכולוגיה יש להם מקום של כבוד, החל מפרויד שטען שהחלומות הם פתח אל הדחפים המודחקים והפנטזיות האסורות שבבסיס התת מודע, יונג שהרחיב והסיט את התאוריה אל התת-מודע הקולקטיבי, ואריק פרום שראה בחלומות מעין שפת סמלים אוניברסלית שמאפשרת לבטא חוויות פנימיות, רגשות ומחשבות כאילו היו מאורעות בעולם החיצון.

החלומות מתרחשים בזמן מחזור השינה, בשלב שנקרא REM (כן, כמו שם הלהקה, אבל הפירוש המקורי הוא "Rapid Eye Movements") זה שלב שבו הגוף ישן אבל המוח עירני למדי ובמידה מסוימת "יורה לכל הכיוונים", בשונה ממצב של ערות מודעת, והחלקים הפעילים בו הם בין היתר האמיגדלה (החלק שקשור ברגשות) וההיפוקמפוס (החלק שקשור בזיכרון). החלום בשיר (או בספרות בכלל) מאפשר לדובר לפרוץ את גבולות המציאות, לנוע בין ההווה לעבר, בין דמויות, אירועים ומקומות שלכאורה אין ביניהם קשר. בחלום הרי הכל ייתכן; יש בו כאוס במקום לוגיקה. חלומות נפוצים יכולים לעסוק בחזרה לעבר, לילדות, לבית ספר ("בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון", שפותח את "זמנך עבר" מאלבום הבכורה של בנאי), או חזרה לטראומות. למשל, אל הצבא או לשירות המילואים.

השיר נפתח בדיבור, שמלווה במוזיקה אפלולית:

"… מאיפה להתחיל? שוב חלמתי מסדרון ארוך. בית חולים?

רמקול רחוק ניגן: 'הוא לא ידע את שמה אבל אותה צמה
הלכה איתו והלכה איתו והלכה איתו…'

הנוכחות שלה היתה כל הזמן באוויר
התעוררתי באמצע המדבר, בעמדת תצפית,
וזה היה בדואי שהופיע מתוך החושך עם רדיו נייד פתוח,
הוא לא ידע את שמה אבל אותה צמה הלכה אתו והלכה אתו והלכה אתו…

יש פה עירוב של מקומות ומראות (בית חולים, מסדרון ארוך) וצלילים (רמקול שמנגן את "הוא לא ידע את שמה", שכתב חיים חפר והלחין סשה ארגוב, על ימי מלחמת העצמאות), ופתאום התעוררות באמצע המדבר, בתצפית – חוויה צבאית, ללא ספק- ואז מופיע בדואי, מתוך החושך, ושוב רדיו, הפעם קרוב יותר, שמתנגן בו "הוא לא ידע את שמה"- השיר שמלווה את השיר של בנאי (ואת החלום שבתוכו) כחוט השני, אבל רגע, מה זה הכאוס הזה – איך הגענו ממסדרון בית חולים לשירות מילואים פתאום..? מי האישה בשיר? מה התפקיד של הבדואי? אולי הכאוס של החלום משקף את החוויה הכאוטית של הדובר במציאות, של השירות הצבאי או המילואים. ואולי הוא בעצם "שפת הסמלים", כמו שאמר אריק פרום, וכל דמות או אירוע בשיר בעצם מסמלת משהו אחר בזיכרון האישי או הקולקטיבי.

בנאי מסתכל על חווית המילואים ומתאר אותה באופן דומה למאיר אריאל, בשיר "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ", (שגם הוא מתכתב עם יצירה ספרותית אחרת, "איים בזרם" של ארנסט המינגווי) – שיר שנכתב בזמן שירות המילואים של אריאל במלחמת יום כיפור ובחודשי השגרה המתוחה שאחריה בסיני. בניגוד לאתוס ההירואי של מלחמת העצמאות, לשירים ה"מגויסים" שמתיימרים לתאר איזושהי חוויה קולקטיבית- מאיר אריאל, וגם אהוד בנאי בשיר הנוכחי, צופים על המציאות הזאת (ובמידה מסוימת על עצמם) מבחוץ; והחוויה שלהם היא אישית ומפוכחת, ולא מאוד חיובית. "לך לך שרים לי במצעד הפזמונים/ הייתי טס לא רק הולך מכאן כעת"- גם ב"לילה שקט" יש שיר שמתנגן ברדיו, שיר שמח של הפרברים, שהדובר בשיר מביא כאיזשהו ניגוד לחוויה הפנימית שלו.

"אחר כך הגיע מישהו עם קפה ושאל אותי: "במה אתה עוסק"?
ואני אמרתי: "אני במילואים כרגע, אחר כך נראה"

מישהו בשיר (ובחלום) שואל את בנאי "במה אתה עוסק?", והוא עונה לו "אני במילואים כרגע, אחר כך נראה". המילואים זורקים את האדם מחייו האישיים, מהעיסוק שמגדיר אותו, מהמשפחה שלו, אל מציאות אלטרנטיבית של שמירה בעמדת תצפית במדבר, אל המדים ואפילו אל אובדן הזהות האישית לטובת זאת האנונימית, הקולקטיבית, של החייל ("ושוב קוראים בשמי, המספר האישי").

זה יכול להיות די טראומטי, להיזרק ככה, אל החוויות שמהדהדות את טראומות העבר (השירות הסדיר) אבל ממקום שונה, בוגר יותר, ומפוכח. לא סתם מגייסים ילדים בני 18 אל הצבא; בגיל 25 או 30 האדם לרוב כבר פחות מוכן לרוץ אל תוך האש ולהקריב את עצמו למען המולדת. במילואים, הראייה שלו כבר יותר ביקורתית ומפוכחת; יש לו חיים שם בחוץ, וכבר יש הרבה יותר מה לאבד.

"בינתיים הבדואי פרש שמיכה ליד השער ונרדם,
גם אני חזרתי לנמנם (הנוכחות שלה הייתה כל הזמן באוויר)

בטירונות לקחו אותנו לצפון סיני ופקדו עלינו לבנות גדר ומהר
הבדואים ברחו החוצה למדבר ואני ברחתי פנימה,
מתחת לקסדה, כל מה שרציתי זה לישון
אתה מבין, אני דווקא רציתי להיות חלק מהמערכת,
אבל הריח הזה של הברזנט עושה לי כאב חריף בקרקעית הבטן,
אני מרגיש כאילו נפערת תחתיי תהום."

זיכרונות העבר מתערבבים במציאות של ההווה, כמו בחלום או בסיוטים הפוסט טראומטיים. כשכתבתי לפני זמן מה על האלבום "שירים ליואל" של רונה קינן, די הופתעתי לגלות שלמרות שהחיים פה מספקים לנו מאגר עצום של טראומות לאומיות וצבאיות, יש מעט מאוד שירים שעוסקים בחוויה (או בטראומה) האישית. יש את מאיר אריאל, שהפוסט-טראומה נוכחת בכמה וכמה משיריו, יש את "לא יכול לעצור את זה" של יובל בנאי על מלחמת לבנון הראשונה, ועוד כמה שירים בודדים. ייתכן שאחת הסיבות לכך היא שעד לא מזמן, לא היה מקום ולא היתה לגיטימציה לדבר על הטראומה האישית. "אז היו המלחמות יפות/ הקוצים היו קוצים/ והשוחות היו שוחות" רונה קינן שרה ב"כשהקוצים היו קוצים", ואולי בימים ההם, כשהמלחמות היו "מלחמות אין ברירה", והאתוס הלאומי היה של לחימה הירואית- לא היה מקום לסדקים, לפקפוק, וגם לא לטראומה. כשהמלחמות הפכו לשנויות במחלוקת, כשהאתוס הלאומי החל להתערער- החלו להישמע גם קולות אחרים. וככל שהפכנו מתרבות קולקטיביסטית לתרבות אינדיווידואליסטית, ניתן יותר מקום ולגיטימציה גם לקול הפרטי ולחוויה האישית. לפוסט טראומה האישית. השיר של אהוד בנאי נכתב ב-1992, ומלבד מאיר אריאל לפניו, לא היו הרבה יוצרים שהביאו למרכז הבמה את החוויה של החייל כאינדיווידואל, על הרגשות, ההתלבטויות והטראומות שהוא נושא עמו, בגוף ראשון.

הדובר בשיר מתאר רצון לברוח; הבדואים, המיעוט, ברחו (או גורשו, אולי, בכל זאת, שטח אש) החוצה למדבר, והוא, שהיה חלק מהרוב (הרוב היהודי, הרוב הצבאי בשטח) ולא היה יכול לברוח איתם ("הייתי טס לא רק הולך מכאן כעת"/ מאיר אריאל), נאלץ לברוח פנימה, אל עצמו- "כל מה שרציתי זה לישון" ("אבל הרעש המחריד חדר לי לחלום", כמו שרונה קינן תשיר שנים לאחר מכן, ב"עיניים זרות"). הוא אומר שרצה להיות חלק מהמערכת, מהקולקטיב, אבל הוא לא מצליח; אולי הוא מזדהה דווקא עם הבדואי, המיעוט, האנדרדוג- כי במידה מסוימת גם הוא מרגיש כמיעוט בתוך המערכת. הוא אינדיווידואליסט, ואולי הוא לא מתאים למערכת נוקשה ודורסנית כמו הצבא, שבה אין מקום לאינדיווידואליזם, לחשיבה מחוץ לקופסא, או לכל דעה או חוויה אחרת. מערכת שמי שלא מצליחה להשתלב ולמצוא את מקומו בתוכה עלול לשלם מחיר נפשי כבד, ולא רק בגלל חוויות המלחמה. האווירה הצבאית, הברזנט, עמדת השמירה- כל אלו גורמים לו לכאב בטן פיזי, פסיכוסומטי, ומביאים אותו אל סף התהום- התהום הנפשית.

השינה נוכחת בשיר בכמה אופנים: "שוב חלמתי", "התעוררתי באמצע המדבר", "בינתיים הבדואי פרש שמיכה ליד השער ונרדם", "גם אני חזרתי לנמנם", "כל מה שרציתי זה לישון". יש פה חלום והתעוררות ממנו, לכאורה, מצד אחד; התעוררות אולי במובן של התפכחות- מהאתוס הלאומי (שבא לידי ביטוי ברפרנס החוזר אל "הוא לא ידע את שמה" של חיים חפר), התעוררות אל תוך סיוט (המילואים), ואז בריחה בחזרה אל השינה, כי ההתפכחות הזאת כואבת מדי; היא מעוררת טראומות ישנות, יוצרת טראומות חדשות ומאיימת להפיל את הדובר אל התהום.

המוזיקה בשיר מלווה את המילים, היא חיצונית להם. הוא מדבר-שר, באופן די דומה למאיר אריאל ב"לילה שקט". לקראת אמצע השיר המוזיקה הולכת ומתגברת, ללא מילים, ואז הוא ממשיך לדבר את החלק האחרון, בליווי הגיטרות שמייללות ברקע, וממשיכות גם אחריו עד לסופו של השיר:
"ושוב קוראים בשמי, המספר האישי,
ודוקטור כסוף שיער עם מקטרת רושם חוות דעת בתיק הרפואי:
"הוא לא ידע את שמה
אבל אותה צמה
הלכה איתו
והלכה איתו
והלכה איתו
והלכה איתו"…

בסוף השיר הוא חוזר אל מסדרון בית החולים (אולי זה שמופיע בתחילת השיר), אל הדוקטור (הקב"ן, ככל הנראה, כפי שמופיע בסוגרים בשם השיר- "מקרה קב"ן"), שאמור להציל אותו מהנפילה אל התהום הנפשית ולשחרר אותו מהמילואים האלו. ושוב, כמו בחלומות, עבר והווה, מילים, צלילים ומראות מתערבבים זה בזה- והדוקטור כותב בתיק הרפואי את מילות השיר של חיים חפר. אין בכך היגיון, או לוגיקה- ככה זה בחלום- אבל החלום בשיר מאפשר להעביר למאזין את תחושת הכאוס שהדובר מרגיש אולי. הדמות בשיר של חפר, הבחורה עם הצמה, שאין לה אפילו שם, מהדהדת דמות של אישה אחרת בחייו של הדובר- "הנוכחות שלה היתה כל הזמן באוויר", משפט שחוזר פעמיים בשיר- שתי הדמויות, האישה בשיר של חפר והאישה בשיר של בנאי- הן עמומות, נטולות שם או פנים.

אצל בנאי היא "כל הזמן באוויר". אולי היא חלום; אולי היא לא אמיתית, ואולי היא דווקא מאוד אמיתית, והיא הדבר שמחזיק אותו ברגעים הקשים, היא אתו ברוחה- באוויר- ונותנת לו תקווה ורצון להתגבר. בשיר של חפר מה שמאפיין את דמות האישה זו הצמה שלה, שממשיכה ללכת אתו וללוות אותו בקרב עד למותו ("וכשהלך בלי שוב והיא נותרה חיוורת") ולאבל שלה על אובדנו בקרב. ככה זה היה במלחמת העצמות- "אז היו המלחמות יפות", הגברים היו פלמ"חניקים יפי בלורית ותואר, והצמה של האישה היפה מלווה את הגיבור עד למוות הבלתי נמנע, המוות ההירואי בקרב, שיש לו הצדקה לאומית.

בשיר של בנאי, הדובר לא מת בסוף- הוא משתחרר מהמילואים ע"י הקב"ן. הוא מנפץ את האתוס של הגבורה הלאומית ומורד בו, על ידי הבחירה בחיים ובשפיות שלו (ועל ידי שבירה של מבנה השיר המקורי של חפר- "והלכה אתו והלכה אתו והלכה איתו"- ולא מגיעים אל הסוף, אל המוות של החייל בשיר)- אולי משום שהוא לא מצליח לראות תוחלת כלשהי בעמידה אינסופית בעמדת שמירה מדברית, או משום שהמחיר האישי שהוא ישלם על כך  כבד מדי.

שנים לאחר מכן, בנאי יכתוב את השיר "הופעת מילואים", שבו הוא מגיע כאמן, זמר, אל יחידה צבאית של חיילים בסדיר על מנת להופיע בפניהם. גם בשיר המאוחר יותר יש רפרנס לשיר אחר ("ים של דמעות" של זוהר ארגוב), ומתוארת בו החוויה של הצבא והמילואים מנקודת מבט מופכחת, אישית, וכואבת. אבל ב"הופעת מילואים" הוא כבר לא זקוק לקב"ן וכבר לא נמצא על סף תהום, הוא לא חפ"ש בעמדת שמירה אלא מוזיקאי, שבא להופיע בפני החיילים הצעירים ומסתכל מבחוץ על החוויה שלהם- כשהם מוקפצים באמצע ההופעה לפעילות צבאית-  אולי הוא רואה את עצמו הצעיר דרך עיניהם, אולי הוא מזהה את פוטנציאל הטראומה שבסיטואציה, שהם, בגילם הצעיר ושטוף האדרנלין או האידיאולוגיה, עדיין לא רואים, ואולי טוב שכך.

במידה מסוימת "הופעת מילואים" מתכתב עם "כל הזמן באוויר"; כמו שהשיר הנוכחי מתכתב עם חיים חפר, ולהבדיל עם מאיר אריאל; עם העבר, ההווה, ואולי גם העתיד שצפוי לנו, על החרב.

"מלחמה שאף פעם לא די לה

היא עכשיו במקום אחר"

(שיר ליל שבת/ יהודה עמיחי).