חג שמח לכולם וברוכים הבאים לפרוייקט הפסח של טנא ג'י  שמתמקד הפעם בציון עשרים וחמש שנים לצאתו של האלבום "השלישי" של אהוד בנאי בהפקתה של יהודית רביץ. הפרוייקט יכלול כתבות שונות מאת כתבי טנא ג'י ואף אורחים אך הסיפתח ממש לפניכם. מרחבי הרשת התקבצו זכרונות וחלומות של אנשים שונים שסבבו כולם את האלבום בן העשרים וחמש. כמוסכם, לקחתי זכרונות ורעיונות אלו והסבתי אותם, מי יותר ומי פחות,  לסיפורים קצרצרים שמספרים כולם את סיפורו של האלבום בחייהם.

היות והזכרונות והחלומות עברו הסבה ואיני רוצה לקשר את הזוכר לסיפור בעל כורחו לא מופיעים כאן קרדיטים, אך לא יהיה מאושר ממני אם הזוכרים המקוריים יזדהו כאן בפני הקוראים…אז, שנתחיל ?

הלכתי ברחוב, מתגעגעת כל כך עד שכואב, שרה ובוכה בה בעת.

חושבת עליך ועל הדרך המקסימה והמרגיזה שלך לומר את האמת בפנים. שעת הלילה הייתה אכן מאוחרת וכל פתח תקווה, כך נדמה, הלכה מזמן לישון, בדיוק כמו בשורות ששר באוזני אהוד בנאי בדיסק החדש שקניתי הבוקר בתל אביב והכנסתי לדיסקמן בתחושה של קודש כמעט.

אמרת לי, רק הבוקר, אדיוט אחד, "אולי תקפצי אלי יה דודה ? שחור לי בנפש…" ואני, שכבר מזמן התייאשתי מלגרום לך לקרוא לי הדס, גירדתי את עצמי ממיטת הנוער במרפסת, שמתי את הראש מתחת לקילוח המים הפושרים-חמימים של הברז ומיהרתי לאוטובוס, כולי אפופה תחושה מעורבת של אמא תרזה והפסיכית מטווין פיקס, באה לעזרה כמו ב"תופסת"…

הגעתי רגועה, שאלתי מה קרה ובלי לחכות לתשובה עיסיתי את כתפיך המאובנות וצווארך המעוקם קלות, שוב שמחה על שהחלטתי לא לגדל ציפורניים…ראיתי שאתה קרוע מבפנים, גם כאשר זרקת באוויר את האמירה "את יודעת שזה לא יכול להימשך ככה".

התחמקתי אבל אתה לא ויתרת. הגעת באוטובוס אחרי ל"החור בשחור", מצאת אותי מחטטת בתקליטים הישנים והנפת מולי את החדש של אהוד, "את חייבת את זה, את טובה בגעגועים".

*

 

כשדן ואני ניגנו הייתה תחושה של התחרעות. היינו אגרסיבים, היינו מתודלקים (בעיקר הוא) ואהבנו תמיד לשיר אחד לשני את "דוד ושאול".

לא ברור אם היינו חלק מן השיר כשכל אחד מאיתנו "אוהב, שונא ומקנא, מכור לחברו” או שהשיר פשוט קסם לנו. לעיתים , כאשר דן היה כותש את התופים ושבבי מקלות ניתזו באוויר, הרגשתי שמשתוללים קרבות בתוך בטנו, כמו בשיר, כמו אצל שאול, כמו אצל המלך.

אבל אני, מה שקוראים "פרפקציוניסט", וחיפשתי את היהלום המלוטש, את קרן האור שתפגוש את שלי, כמו אצל דוד שרצה לרצות את האל בנגינתו, כמו אצל הטוען לכתר.

ידעתי היטב את המלאכה ובחיבור בינינו היה ייחוד והשלמה, אבל הסכין, הוי הסכין, ריחפה והתהפכה מעלינו כל העת עד שנפרדנו לכיוונים שונים ואני, איך נאמר, סלחתי לך על שהיית השאול שלי, מזמזם לעצמי מדי פעם שיר געגועים.

*

השענתי ראשי על החלון הכמעט אטום מלכלוך של קו 405, האוטובוס כמעט נחנק מהמוני החיילים שחוזרים לחג עם המשפחות הירושלמיות שלהם.

הנה אני מזהה את רקפת מהתנועה שהייתה בוגרת ממני בשנה וכעת היא עטורה שרוך ירוק ומשוחחת באושר עם חייל ענק שכמעט וצריך להתכופף כדי שפדחתו לא תפגוש בתקרת האוטובוס. עיניה השקדיות נוצצות ואני נאנחת וחוזרת לרומן שלי עם החלון. אין לי כוח לאנשים מאושרים עכשיו.

נוסעת לדודה פלורה בנחלאות, כמעט מייחלת לפה הגדול שלה, לריח הפטרוזיליה המעורב בטרפנטין, לששת ספלי נס הקפה האדירים שתופסים כמעט מדף שלם, לנדנדה הממורטטת בחצר האחורית הרבועה והסגורה מכל צדדיה בסלט ארכיטקטוני בן מאה לפחות.

"מה שלום עזרא החתול" דודה פלורה? עדיין נאבק עם נחמיה על הבכורה ? עברה לו השריטה העמוקה מן השנה שעברה? והחתולות? מרים, רוחה, שרינה, קארינה וג'ורג'ינה ? "עדיין מקלפות לך את הטיח" ?

רציתי לשאול הכל אבל ירדתי במבשרת ותפסתי את האוטובוס חזור. כי בניגוד לדודה פלורה, אני לא מצפצפת, אני לא מסוכנת, ולא צריך להיזהר ממני ולא להתחיל אתי. לצערי.

                                                   *

בגלגול אחר, אני בכיתה י"א, רוקיסט צעיר עם להקה משלו. אצלנו בעיירה בצפון, כולם אוהבים את אהוד בנאי, עוד מימי "הפליטים" . משחר ימי הגיטרה הראשונים שלנו ידענו לנגן את "מאמי" ואת "עיירה בדרום" מסביב למדורה. יום שישי הגיע והוא מופיע בקיבוץ כברי, ממש במרחק יריקה. אבא במילואים ולנו אין עדיין רישיון. מכיוון שאבא עושה מילואים בקצין העיר, אנחנו מצליחים לשכנע אותו לרדת מכוננות (בכל זאת, גבול הצפון..) כדי להקפיץ אותנו לשם.

חורף וקר. ההופעה מהפנטת . יש בה משהו מן העיר הגדולה, אבל כשאהוד בנאי מניח בקבוק ערק על קצה הבמה ומזמין את מי שרוצה לכוסית, להתגלגל לרגע לצוללת צהובה, לדג מעושן, לאיש פשוט ואלמוני. זה כבר מזכיר לנו את הבית.

בינתיים אחד הנגנים, שלגם הרבה מהבקבוק, נעלם. לא יודעים איפה הוא וההופעה ממשיכה. אני יוצא לעשן בחוץ ורואה את הנגן המהולל בחברת נערה מקומית יפה. מה זה חשוב שיש הופעה. לא היה לי הרבה ניסיון בהופעות (שלא בימי העצמאות), מה בעצם קרה עד היום לא יודע, לפעמים זה חוזר, וחומק ונוגע.

*

פעם, נער אחד, בארץ חמה וצחיחה, קרא את טולקין.

ונפשו יצאה למסע ההוא, עם העלפים (או ״בני הלילית״ כפי שנקראו בתרגום הישן יותר).

ונפשו ערגה אל הקסם ההוא, הצפוני, הבלונדי, הערפילי,החיוור.

והוא ידע, שגם אם עיניו כחולות – הוא זר להם.

והוא ידע, שתמיד יערוג וישתומם על אותו קסם צפוני רחוק, אותה תוגה קלטית. קנאתו, משיכתו, כעסו וזרותו של בן המזרח (וגם אם מדובר במזרח אירופה), לזוהר ולים הצפוני.

ואז, שמע את ״עלמתי האירלנדית״ של אהוד בנאי, העלמה עם האצבעות הצהובות מניקוטין, עם שער הזהב הגולש וידע, שהוא לא לבד  והערפל הכבד והמבטא הלא ברור יחכו לו כמו חלום לפנות בוקר לשבור את לבו.

*

את איציק ושמואל הכרתי בסיירת "גבעתי". הימים היו הימים שלאחר מלחמת לבנון הראשונה ויחד עברנו את כל המסלול המפרך בעודנו אפופים תמיד ברוח היחידה שדאגו לפמפם בנו כל העת.

איציק היה קשר המפק"צ הנערץ וכבר בהיותו במסלול כבר נחשב לאחד המובילים ביחידה וייעדו לו גדולות. שמואל, או שמול, היה שילוב מוזר של מאגיסט ללא חת ונער חולמני שהאזין לניק דרייק בין המארבים, הטווסים והביצועים. נעתי בין השניים, לגעת בשאיפות הגדולה של איציק ובחלומות של שמול, כאילו בכדי לא להפסיד דבר, בעודי כותב יומן בתוך השק"ש עד שעיני המרוטות נכנעו לעייפות הגדולה והבלתי נסבלת.

זמן השחרור הגיע, איציק חזר מקורס הקצינים אבל הודח מן הצבא בבושת פנים בשל תקרית שנסיבותיה הוסתרו מאתנו. בפעם האחרונה ששמעתי  עליו סיפרו לי שהתיישב בניו יורק. שמול לא השתחרר מעולם.

דווקא הוא ,מבין כולנו, לא ידע איך להמשיך ואיך האזרחות אמורה להשתלב עם המניה דיפרסיה של להרוג מחבל ולנוח עם ניק דרייק שר על איש הנהר. הוא לא הגיב לנסיונות לפגוש אותו ולבסוף ויתרתי.

פגשתי בשבוע הספר את שרית, אחותו של איציק , עמה יצאתי פעמיים שלש. לשאלתי סיפרה לי שקרובה רחוקה שלה, מקדומים, כתבה לה שפגשה את איציק ושמול בברוקלין ומאותו הלילה נעלמו עקבותיהם.

הצטערתי, נפרדתי ממנה לשלום והמשכתי לדוכן ספרי קודש, מוודא מבלי לחשוב שהנשק עלי בהצלב וחושב "מעניין איפה הם עכשיו".

*

אני רמת גני. אפילו בן גילו של אהוד בנאי.

לפני למעלה מעשרים שנה יזמתי יוזמה אזרחית שאחרי כן גם הפכה למציאות, משהו בקשר לפיקוח הורים על בני נוער המשוטטים בלילות ומחפשים צרות. הלכתי אז לסגן ראש העיר (הייתה לי פרוטקציה מצד דודי שהיה ראש אגף בעירייה). הקדמתי בחצי שעה והתיישבתי על כסא בחדר ההמתנה.

אחרי דקה התיישב לידי איש מזוקן ועצבני למראה, מעביר בידיו צילומים כמו קלפן לא מנוסה. "אני לראש העיר !" אמר לפתע, בקול חזק מדי. המזכירה הרימה מבט שנראה לי שבע ניסיון יותר מתוהה.

"הצמחים האלה מסוכנים !, מסתובבים בפחי הזבל! ושלא אומר לך מה קורה בספרייה !" סיים בנשימה אחת והציץ לראות אם דבריו עשו עלי רושם. בחוסר טקט משווע לכדה המזכירה את מבטי והחוותה תנועת "קוקו" לעברי.

הנהנתי בנימוס הנהון מספיק כדי לתקשר אבל מצומצם מכדי להיתפס שותף בקנוניה כלשהי. "אני האזרח !, אתם מקבלים ממני משכורת !" זעק המזוקן, קם ויצא כרוח סערה.

"הוא יחזור מחר" אמרה המזכירה, "הלום קרב". נכנסתי לפגישה, את תוכנה שכחתי. אותו לא.

*

היא לא התקשרה. איך שהתחילו הפיגועים החלטנו שבמקרה שהיא בירושלים וקורה משהו היא מוצאת דרך להתקשר. לא משנה מה. עכשיו כבר חלפו שלש שעות מהפיצוץ בקו 23 ואני מטפס על הקירות. מילולית. מניח רגל על החור שדרכו אנחנו מדליקים את הבויילר בדירה של השכנים , מתמתח ונוגע בתקרה, חושב לרגע שלפחות כאן הגובה שלי משתלם…על האכזבה החוזרת ונשנית של המורה לספורט בתיכון שבנה עלי לנבחרת בית הספר, בנה והתמוטט כל אימון מחדש.

אני מביט בטלפון, לתפוס את רטט האפרכסת מיד כאשר היא תצלצל. בחוץ נובחים כלבים משוגעים, להקה שלמה, כך נדמה. כאן ,בהרים, איכשהו זה נשמע יותר מפחיד ואני שוקל לצאת לפינת הרחוב ולחכות להסעה שלה אף על פי שמשהו בי אומר שזה חסר טעם. אני פותח ומגיף שוב את התריסים, סוקר את שורת צמחי התיבול שגידלנו כאן באהבה גדולה, פרוייקט משותף של שנינו,אחד מני בודדים. אנחנו כל כך שונים ובכל זאת…

צליל מפתח מתערבב בנביחות והיא נכנסת, גוררת עצמה לספה ותולה בי עיניים מבוהלות, "תביא את השמיכה", היא אומרת, "אני מפחדת".

(על פי אשכול נבו )

*

ממש האמנתי לו. כשהוא אמר לי ולכל הקהל לא לפחד. הכרתי את השיר יחסית מאוחר. ראיתי את כל הקהל במועדון התל אביבי שר ולא יכולתי להצטרף. אבל האמנתי. נזכרתי בשיר של אביתר ששר בקולו הבוטח "תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד". גם לו האמנתי.

יצאתי מההופעה נרגש. למולי, כמו בהזמנה, רקדו כמה ברסלבים על גג של טרנספורטר חבוטה. מעניין מה הם היו אומרים על השיר הזה, על השורה "תאמין שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן, כן כן". שקלתי לרגע להראות להם את השיר ביוטיוב אבל בסוף החלטתי אחרת, שחבל להפריע להם בטראנס בו הם מצויים….

כשהגעתי הביתה באמצע הלילה הכפר סבאי לא יכולתי להירדם. בגל"צ מישהו השמיע את דילן ב Subterranean Homesick Blues שלו ומייד עלתה בי התמונה של דילן עם הגיטרה והמפוחית מסתובב בינות הברסלבים על הטרנספורטר ואהוד , איכשהו מנגן ונוהג בעת ובעונה אחת, לוקח את כולם לתוך נבכי גוש דן, לא מפחד מכלום.

*

הלכתי להופעה שלו ב"לוגוס", באתי מוקדם, והוא ישב שם לבד בשולחן ושרבט מילים על דף. הם ביצעו את "האור הראשון" בהופעה, ואחרי הביצוע אהוד העיף את הדף… יכול להיות שזו היה אחת הסקיצות הראשונות של השיר, עוד לפני צאת האלבום. הייתי אז טיפוס של לילה וזה היה השיר של ה"לחכות לבוקר" שלי. הייתי מריץ את השיר בווקמן שוב ושוב. בחוץ הלילה מתקרב לסופו אבל הולך ומחשיך, כמו בשיר.

כמו בשיר, לא יכולתי לישון, משהו חנק לי בגרון ואני, חשבתי. חשבתי המון, קיוויתי שאכן אני שוקע כאן אבל זורח במקום אחר. בארבע וחצי בבוקר אמא קמה להתחיל את ההכנות לארוחת השבת והבית החל להשמיע קולות של יקיצה,  יצאתי לחלון לראות את האור הראשון והדלקתי סיגריה, מודע לגמרי שזה הזמן הנכון.

*

כולם כבר גלגלו, קיפלו או פשוט השליכו את הכרזות, "בוש" אדום הזדקר גלוי מתוככי ה"צפרדע" הירקרקה, שריד אחרון לאדום הזועק שצבענו יחד , הקדמה למילואים שלי ב"סורוקה" ולעוד שבוע בו חיילים טרוטי עיניים ואובדי דרך יישבו מולי ויראו בי, מכל האנשים, נציג המערכת. רב סרן דוקטור גלבוע, קצין בריאות נפש.

"הוא לא ידע את שמה" ניגן רדיו אי שם בבית החולים וממולי מתיישב מילואימניק ממושקף, רעמת שיערו מקורזלת ומאובקת. "בנאי, אהוד" אני קורא בקול מן הטפסים מולי ומנסה להתבדח " חבר של הגורילה?" ומתפלא כאשר החייל מהנהן בביישנות ומוריד את מבטו מטה לכיוון נעליו השחורות.

"במה אתה עוסק?" שאלתי ומצצתי את המקטרת שאני שומר לימי המילואים הארוכים וההזויים הללו. נדמה שהוא רק חיכה להזדמנות להתבטא. במשך שעה דיבר, לא עצר. גם אני לא עצרתי אותו . "חלק מהמערכת", "הבדואים ברחו", "הריח של הברזנט" , "נפערת תהום", "ברחתי פנימה מתחת לקסדה"…

ואני מולו, שלו מבחוץ, מקצועי. סוער מבפנים . גם אני "חלק מהמערכת" אבל הריח של מסדרונות בית החולים, תהום הכיבוש והסגידה לגנרלים שפעורה כבר מזמן, הבריחה אל ההפגנות והישיבה בקפה "טעמון",אל עשן המקטרת…כל אלו לא נשקפו אל החיילים שראו אותי חלק מהצבא הגדול והאטום,וגם לי לא היה אכפת להצטייר כך, עד היום.

כתבתי חוות דעת בתיק הרפואי והחייל הודה לי בשקט ועזב את החדר. הנוכחות שלו ליוותה אותי לאורך כל שבוע המילואים, היא הייתה כל הזמן באוויר.

*

אדם חוזר לביתו שמח. האביב בפתח.

ילדות
ערב פסח ,נקיונות ,יומים לפני
הולך אצל חזקאל במכולת
סוחב בקושי את חבילות המצות
עם התקרב ערב החג
הבית סוגר עלי ,חדרים חדרים
אל המטבח ! אמא נוזפת
המטבח, שטח ההפקר
בין סירים שעולים ויורדים וצלחות שמתחלפות
צחוק ובכי וצחוק
כניסת החג, הבית שוחרר ,
ונפתח אלי מחדש.

מחר בטנא ג'י, הפוסט השני בספיישל עשרים וחמש שנים ל"השלישי".