גיא טנאהאסוציאציה הראשונה שזינקה בתודעה בהישמע הצלילים הראשונים והשורטים של "יום חדש", שיר הפתיחה של האלבום למילים של יוסי אלפנט, גיבור / אנטי גיבור גיטרה אגדי, הייתה לעיבוד של אורי כנרות ל"שקט" של "בלאגן", עבור קרולינה והסרט "שבעת הסלילים של יונה וולך". שם, כמו באלבום של פלג, משתלבות עוצמות גבוהות, מבהילות לעיתים של תשוקות ופחדים, של יצירתיות ושבריריות, של כוחניות וחוסר סטנדרטיות. אם וולך הייתה גיבורה של שירה, פלג באלבומה השני, בנויה מחומר דומה, והעמדה הזו עשויה להיות מסוכנת.
בשיר הנושא של האלבום פלג כותבת ושרה : "היא תמיד על סף תהום/ לא ליפול" ו "היא מחכה לניתוקים/ אם היא רק הייתה יכולה/ להמריא ולדאות" ואכן ניכר כי הדואליות הזו, בין המשיכה לתהומות לבין הכמיהה לגבהים, מזינה את פלג ויוצרת את הייחודיות המרתקת הזו.
"הדוד גיבור" עם תפקיד אורח ביזארי של אילנית, כן האילנית ההיא, מציג את פלג בפרסונה ווקאלית אחרת מזו שהציגה ב "יום חדש". הנאיביות של הטקסט ששרה אילנית, "אל הדרך", נשמעת כמעט פסיכית לחלוטין אל מול הטקסט הארוטי והאלים כמעט ששרה פלג לפני כן. גם כאן, מצאתי את וולך אבל פלג, שלא תהיינה אי הבנות, כבשה אותי בזכות עצמה. ב"חתול עכבר" ממשיכה פלג את מסע הכיבוש הזה ובשירה מכאיבה כמעט אפשר לשמוע את אחד השירים הנוקבים, הקשים, העזים שנשמעו כאן בשנים האחרונות אודות נשיות מול גבריות.
בכלל, הנשיות היא סוגיה שאופפת וממלאת את היצירה של פלג. ב"רפונזל", סמל תרבותי טעון לנשיות, פלג זועקת את זעקת האשה שמאבדת בעקביות מכאיבה ומדממת את נכסיה ובעוד ש"דאמפטי" מאבד שיווי משקל ונופל מהחומה כבסיפורו של לואיס קרול, האחיות מושקות בסם ומאבדות את הדרך הביתה. עוד חולייה מרהיבה בשרשרת הברזל החלודה של הניתוקים מאת שני פלג. ומה קורה כאשר רפונזל לא מוצאת דרכה הביתה? היא הופכת לאם שמתרגלת "יוגה ופילאטיס" אל מול חיים בורגניים אומללים ומונוטניים, מלאי כניעה, השפלה ודכאון ופרסונה ווקאלית חדשה של פלג מעוררת פנים חדשות ביצירה, פנים שב "לא פרונטלי" העוצמתי סופגות מכות ביד פתוחה ומשוגעת.
לפני יותר משבעים שנה כתבה לאה גולדברג את "ולא היה בינינו אלא זוהר", סונטה המנציחה זכרון אהבים או חזיון שווא לפגישה עם אהוב. אז ביקשה גולדברג לקטוף את השחר ולשמור אותו בין דפי ספרה. בסיום האלבום "ניתוקים", מבקשת פלג בשיר "עוד רגע" לקשור זכרונות בסרט, זכרונות של התחלה, של נשיקה בוערת, להתמודד מול תחושה של ריקנות, מול אפשרות של שיכחה. לסיים באופטימיות, כמו גולדברג שאל מול חלונות הכפר שנצטלצלו עם רוח מזכירה לאהובה שלא היה ביניהם אלא אור, לספר לנו ולעצמה כי "עוד אין לי שום דבר,לא/ אבל יש לי הרגשה שזה עוד רגע בא", ואם כך , ההמתנה לפלג נוסף בצבע אדמדם, הופכת להיות מעט יותר נסבלת.