"כולם אוהבים את החדש של לונא אבו נסאר", כותבת גל כץ בביקורת על האלבום החדש "מערבולת" (בערבית "דוואמה") באתר של פוליטיקלי קוראת. ולא בכדי: ביום שישי ב-"7 לילות" עינב שיף כינה אותה "וונדר וומן הישראלית"; בן שלו כתב עליה ב"הארץ": "בערבית, אנגלית ועברית – לונא אבו נסאר היא מהקולות הנפלאים במוזיקה העברית"; וגם באתר זה, גיא טנא לא חסך ממנה שבחים. אז גם אני – מיוחדת בדיוק כמו כולם – אהבתי את האלבום החדש. ואחרי שבועיים שהוא מתנגן לי באוזניות בדרכים מפה לשם, הגעתי להופעה של נסאר לרגל צאת האלבום בתמונע.
תאטרון תמונע היה מלא לגמרי – הכרטיסים להופעה אזלו כבר לפני כמה ימים. אנו נסאר עלתה לבמה, ופתחה את ההופעה בהקדמה אלקטרונית (אך רכה) לשיר הראשון, "מישוואר" מהאלבום הקודם. במהלך ההופעה היא אמרה לקהל: "מקווה שאתם לא נבהלים מהסאונד החדש"; ואכן, ההופעה הזו היתה שונה מהופעות קודמות שלה, ולא רק בגלל ריבוי השירים החדשים. אבל ניכר שהיא ניסתה לשמור על איזון: בין שירים חדשים לותיקים, בין עברית לערבית, בין שירים שקטים לשירים קצביים יותר. לאו דווקא מתוך רצון לרצות את הקהל, אלא מתוך קשב והתחשבות. שלא יהיה לו עמוס או מציף מדי.
ואם כבר בהצפה עסקינן – באלבום החדש יש לא מעט אפקטים וסאונד של מים בשירים. בהופעה הצליחו לשחזר את האפקט הזה על הבמה רק באופן חלקי, אבל למרות זאת, תחושת הזרימה, הצלילה, ואפילו הטביעה – לא נפגעה. המים בשירים של אבו נסאר הם לאו דווקא מקור חיים. אלו מים מסוכנים וסוערים; מים שסוחפים אותך פנימה, למערבולת, ועלולים להטביע אותך בתוכה; והיא צוללת עם השירים שלה למים הכי עמוקים שאפשר, אל מעמקי ותהומות הנפש. כך למשל בשיר "כישוף", השיר הרביעי בהופעה, היא שרה: "להתעקש עד אסון/ עד שאין עוד לאן/ הכי נמוך שאפשר/ אולי רק אז אתעורר/ מהכישוף הזה". כאילו שרק משם, מהתחתית, מהאסון, אפשר לנסות ולעלות בחזרה – מעין צמיחה פוסט טראומטית.
לאחר שלושה שירים שקטים יחסית מהאלבום החדש – כישוף, ברקה, ויום מן אל- אייאם (יום מן הימים), היא הגבירה את הקצב עם הלהיט מהאלבום הראשון, "רכבת", בעיבוד קצבי וסוחף. גם השירים הותיקים יותר זכו לעיבודים חדשים וקצת יותר אלקטרוניים בהופעה הנוכחית, אולי ברוח האלבום החדש. על הבמה ליוו אותה דרור רותם (שגם הפיק את האלבום) על הקלידים, סתיו ליפיץ על התופים, ועומר ברנד על הבס.
לקראת סיום היא שרה את שיר הנושא של האלבום הראשון, "אספר לך" המופתי והמטלטל, שלא משנה כמה פעמים אקשיב לו, הוא תמיד ישמוט את הקרקע מתחת לרגליי. היא הפכה את הגיטרה ושרה למיקרופון בעיניים עצומות, ונראה שהשיר הזה לא פשוט עבורה; שהיא חשופה בו יותר מתמיד, ושגם אחרי עשרות הופעות, הוא עדיין חודר ומגיע עד הנימים הדקים בכל פעם שהיא ניגשת לבצע אותו. אחריו היא סיימה את ההופעה בשני שירים בערבית מהאלבום הקודם: באמשי לה-אודם, ובינת מין, אחד השירים היותר קצביים ומגניבים שלה, שתמיד מעלה חיוך, אפילו בלי להבין אף מילה ממנו. לאור דרישת הקהל, היא עלתה גם להדרן קצר עם השיר שסוגר את האלבום הראשון, "בוהה".
בשירים שלה, אלו מתוכם שאני מבינה, לפחות – קיים רובד גלוי ורובד סמוי; מה שמעל לפני המים, ומה שמתחת. הם מוגשים באיפוק – כמעט בשלווה – שאולי מנסה לכסות על הסערה הפנימית; זה כמו לצעוק מתחת למים, בעצם, כשהקול שלך נבלע; אפשר לקלוט את הצעקה שבמילים, אבל לא שומעים אותה. כך גם באלבום החדש – 8 שירים כולו – מהודק ומדויק: המנעד הקולי של אבו נסאר ואופן ההגשה של השירים, שמכסה על צעקה שרוצה לפרוץ החוצה.
לפעמים נראה שהאיפוק הזה מפריע לה ("רוצה לצעוק/ לשבור את המחסום", כמו ששרה ב"כישוף"). אבל למרות ההגשה המאופקת, השירים שלה מצליחים לסחוף אותך פנימה, לסחרר אותך במערבולת של עונג וכאב בו-זמנית. היא תהרוג אותך ברכות: תטביע אותך בעצב העולם ואז גם תגרום לך לתחושת התעלות, כי היא פשוט עושה את זה כל כך יפה.
נטע עמית
זמרת מדהימה !
רק תיקון קטן התרגום למערבולתבערבית הינו "דוואמה" ולא "דווארמה", ה "ר" מיותרת.