את הקטע הבא לא אני כתבתי אלא אדם שמעדיף להישאר בעילום שם.
רובנו נוהגים לשמור את הרגשות שלנו לעצמנו. זה מן סטנדרט עקום בעיני אבל בהחלט הסטנדרט השולט, כי מי שבוחר להיחשף משמע גם פגיע, ואף אחד לא אוהב להרגיש פגיע, וככה נוצר העולם בו אנו חיים, במה, וכולנו שחקנים. עולם של שקרים הצגות ומשחקים, וכולם שמחים לשתף פעולה ולחזק את המעגל,העיקר שלא יחשבו שאתה חס וחלילה – חלש.
לכן הקטע הבא כ״כ אמיץ בעיני, כ״כ חשוף בעיני, כ״כ אמיתי בעיני, ומבטא בגאונות מצמררת את רגעי השפל המסויטים ביותר של הנשמה, ונותן לגיהינום שבפנים, האפל מכולם, האישי מכולם, השחור מכולם,המביך והחלש מכולם, הרגע הנורא בו הכאב משתלט עלינו לחלוטין עד אובדן שליטה – באמת לצאת החוצה.
מעוות, משתולל, מתייסר, צועק, בועט, בוכה, צוחק, מהיר, איטי,נאבק, בורח, דומע, מייבב, ומדמם כמו עורק פצוע בתוך הנשמה.הזדמנות נדירה באמת לשמוע בקול רם את מה שכולנו, כל בני האדם, מרגישים לעיתים בפנים ברגעי המצוקה הקשים והקיצוניים ביותר, אבל לרובנו אין את האומץ, והיכולת, להודות בזה. ציור מושלם של קול וצלילים, פורטרט של נפש מיוסרת, עלפי שלמה גרוניך. ככה עושים את זה. ריספקט.