גיא טנא
- כחייל משוחרר אי שם בקיבוץ בצפון חיפשתי דרכים לעכל ולנתב את החוויות הלא פשוטות שצברתי בשלהי האינתיפדה הראשונה, זו שכיום נדמית לנו כפשוטה ופחות מדממת מזו שבאה אחריה. הלכתי אז יחף כמעט חצי שנה, בכאבי מנסה באופן תת מודע למרוד בנעלי הצבא ולצבור את השחרור בכל סנטימטר בגופי.
כאשר הגיע יום הזכרון הראשון אספתי לי שירים שהם אלטרנטיבה. שיביעו את הזעם לצד הכאב, את הגעגוע לצד המבט המפוכח, שהרי "משמאלי מדבר לימיני אפריקה" של מיקי שביב ו"במחשכייך ירושלים" של מאיר אריאל נושקים לאותו דור של מלחמות ואחמד שמערבב את הטיח אצל אהוד בנאי הוא חלק ממות האימפריה של רוטבליט ומסיבת המתגייסים של אביב גפן מתרחשת מתחת הסכנה שתוביל לעוד שם באבן כפי ששרה מזי כהן. בסופו של דבר, כפי שכתב חיים חפר ושרה "אחרית הימים" גם מי ששוכב מתחת עץ האקליפטוס והרבה שורשים מעליו, שואף לחזון אחרית הימים, חזון שלפיו יאמר הכורם לבוצר "מה נשמע? מרחבתין !" ואני נזכר ששכנך הוא קרובך ומתי לעזאזאל הפסקנו להאמין בשלום? מתי הפכנו לעם בו נבחריו מתנפחים כנגד משפחות שכולות? מתי וכיצד? יום הזכרון עבורי אז, וגם היום הוא יום של שאלות, השירים שלפניכם מלאים בהן.
מוקדש לבוגר התנועה שנהרג בתאונת אימונים, לחייל הפלוגה שנהרג בבופור,לתלמיד שנהרג בסטי"ל, לחניך ששם קץ לחייו בטירונות, לקולגה החייכן שבגבורה מנע בגופו את מות חייליו, לבוגר בית הספר שנהרג ב"צוק איתן" ולחייל הפלוגה שלי אותו הערתי כדי לבשר על מות אחיו ברגע שלא אשכח לעולם.