עשרים שנה

עשרים שנה אתה עוד בתחנה מחוץ לקיבוץ. עושה טופס טיולים.

כמה זמן לוקח להם לשחרר אותך.

תמיד היית עקשן. לא הסכמת לוותר על הדובון ההוא הכחול . חורף בחוץ ואתה עם מכנס קצר, סנדלים ומעיל.

אין בעיה.. אתה אומר לאפסנאי. אל תשחרר.. ונראה מי ישבר.

חוזר לעמוד באותה תחנה.  עם טופס טיולים בכיס.

מדי פעם מישהו מציע לך טרמפ אבל אתה בשלך.

לא זה בסדר. מחייך ומחזיר את הידיים לכיסים של הדובון.

קיץ עבר. ואתה עדין שם. עם המעיל. לא זז לשום מקום.

בצהל לא שואלים שאלות יותר, פשוט מחזירים את הציוד.

אנשים הזדכו על טנקים בינתיים. וחרמונית, ומחסנית, וג'יפ וסוודר.

אבל אתה נשאר עם הדובון הכחול שלך מכיתה ד'.

אימא שלך מחפשת אותך בעיניים שלנו.

הוא היה בתחנה, נשבע לך שראיתי אותו רק אתמול.

כאילו לא עברו עשרים שנה.

מחפשים מישהו שיעזור במפקד אש צריך למתוח את הברזנט.

אז אתה מוריד את המעיל ורץ לשטח יחף .

האפסנאי מזמן השתחרר אבל אתה עוד חייב לנו חתימה, על המעיל, על החיוך, על האובדן.

משאיר תחנה ריקה לעוברים.. ושבים… וחיים.

אהוד טל בן מעוז חיים נרצח בממשל ג'נין פברואר 96

בן 22 היה במותו

מור