חן צחלכבוד יום העצמאות בחרתי לכתוב על משהו קצת אחר, מאחורי הקלעים של עולם המוסיקה, וזו העצמאות הכלכלית והאמנותית שהרבה אמנים בארץ הצליחו להשיג בשנים האחרונות, על ידי התנתקות מחברות התקליטים המסורתיות ומעבר למודלים חדשים של הקלטה והפצה של המוסיקה שלהם. המודל המסורתי בעשרות השנים האחרונות היה להוציא אלבום דרך חברת תקליטים גדולה.
הצעד הראשון היה לסגור דיל עם חברת תקליטים, ואינספור סרטים וספרים עסקו בדיוק ברגע הזה, בו האמן הרעב להצלחה מתגלה במהלך הופעה גורלית, מהמם את כולם וזוכה בדיל הנכסף. חברות התקליטים החזיקו במפיקים הטובים ביותר, בנגנים מעולים (בהקשר הזה, חובה לראות את הסרט The Wrecking Crew, שעוסק באחת מקבוצות הנגנים המשובחות בהיסטוריה של המוסיקה המודרנית the wrecking crew ) ובתשתיות ההקלטה וההופעות הטובות ביותר.
לכל זה היה גם צד הרבה פחות רומנטי. בלא מעט מקרים, חברות התקליטים קיפחו את האמנים, ולעתים ממש עשקו אותם, כמו במקרה של הרבה מהאמנים השחורים בשנות ה 50 וה 60. גם מעורבות עמוקה בשיקולים אמנותיים מעולם לא הייתה מילה גסה, החל בתכתיבים לגבי זהות המלחינים, הכותבים והמפיקים, וכלה בסדר השירים ואפילו האורך שלהם. לחברות התקליטים היה כל כך הרבה כוח, שאפילו כוכבי ענק כמו ג'וני קש וסנטנה פוטרו כשהקריירה שלהם דעכה, למרות שאין מה לדאוג, ובשני המקרים האלה היה סוף טוב עם קאמבקים מפוארים, כלכלית ואמנותית.
גם מבחינה טכנית, ציוד ההקלטה והעריכה היה בלתי נגיש לאמנים עצמאיים, ובסופו של דבר, הרוב המכריע של המוסיקה הפופולרית הוקלט על ידי אמנים שהיו חתומים על עסקאות ארוכות שנים בחברות תקליטים גדולות. בהזדמנות אחרת יהיה מעניין לדבר על כמה דוגמאות חריגות, לחברות תקליטים קצת יותר חתרניות, לפחות בשנים הראשונות לפעילותן. שתיים שקופצות לי לראש הן Motown Records ו Death Row, שאחריות לשתיים מהמהפכות הגדולות במוסיקה הפופולרית במאה ה 20, הכניסה למיינסטרים הלבן של ה R&B והסול בשנות ה 50 וה 60, ושל מוסיקת הראפ בתחילת שנות ה 90.
בשנים האחרונות אנחנו מתחילים לראות שינוי, גם בעולם אבל גם בישראל. לדעתי, ומשיחות שלי עם אמנים, יש שתי סיבות עיקריות לשינוי. הסיבה הראשונה היא שינוי טכנולוגי מהותי, בכל השלבים של ההקלטה וההפצה של המוסיקה. מצד אחד, הזמינות ההולכת וגוברת של אולפנים ביתיים, מבוססים מחשב, ולמעשה כיום ניתן להקים אולפן הקלטות בסיסי בעלות של מכונית משומשת. תהליך העריכה, שבעבר היה מאוד מסובך ודרש הרבה מאוד ניסיון, הפך לדיגיטלי וזול.
אחרי שהשיר או האלבום כבר מוכנים, אין כיום כבר צורך אמיתי בעותק פיסי, מלבד אולי אפקט הנוסטלגיה של אלבומי ויניל, וממילא העלות של ייצור דיסקים היא זניחה למי שבכל זאת מוכר את האלבום בהופעות, מה שהביא הרבה אמנים להפיץ את המוסיקה שלהם באינטרנט. סיבה שנייה היא שינוי במודל הכלכלי של תעשיית המוסיקה בישראל. אם האמנים בשורה הראשונה עדיין יכולים להתפרנס משילוב של תמלוגים, כולל מערוצים חדשים כמו הסלולרי ו YouTube, הופעות גדולות ובשנים האחרונות גם יותר ויותר הופעות בתכניות טלוויזיה ופרסומות, למרבית האמנים, ובוודאי באגף היותר אינדי של התעשייה, אין שום יכולת כזו.
הדבר הביא הרבה מהם לפנות לערוצים אחרים, למשל פרויקטים למימון המונים, גם במקרה של אמנים מוכרים כמו אסף אמדורסקי שבחרו לפנות לדרך עצמאית. גם הפייסבוק מאפשר להרבה אמנים לשמור על קשר ישיר עם המאזינים, בעלויות נמוכות מאוד.
מבחינתי, במקרה של מוסיקה ישראלית, כזו שאני צורך גם בהופעות ולא רק דרך האינטרנט, זה תהליך מבורך. גיליתי ככה אמנים ישראליים נהדרים, שאת חלקם בכלל הכרתי לראשונה בהופעות כמו במקרה של בינת אל-פאנק או Isaiah, ואני ממשיך לעקוב אחריהם עד היום, ושמחתי מאוד גם לקנות את האלבום שלהם. אני חושב שבסופו של דבר זה מה שכולנו כמאזינים וחובבי מוסיקה רוצים, נוכחות חזקה של מוסיקת עצמאית בארץ ואמנים שמחויבים לאמת המוסיקלית שלהם, ללא התכתיבים של חברות התקליטים. יום עצמאות מוסיקלי שמח לנו.