יום הזיכרון הוא היום הכי עצוב בשנה, עבורי לפחות, אבל כפי שטוענת הקלישאה, "לפחות יש ברדיו את השירים הכי יפים"- שירי השכול. שירי השכול והזיכרון עברו שינויים ניכרים לאורך 69 שנות קיומה של המדינה: משירי שכול לאומיים ומגויסים על "יפי הבלורית והתואר", או החלל הגנרי ב"מה אברך", עם השנים חלה תזוזה אל עבר האישי והפרטי; על יורם ש"נשאר בן 20 והזמן חלף", או "אבא בוכה על בן בוכה על אבא" של אביתר בנאי, שהולאם והפך גם הוא לשיר יום זיכרון, וכמובן גם השירים שכתבו הנופלים עצמם, שהולחנו במסגרת הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" בגל"צ.

חלק משירי השכול הם בכלל שירי מחאה, שאולי גם מסמנים את המעבר ההדרגתי מחברה קולקטיביסטית לאינדיווידואליסטית; האישי הוא הפוליטי, והפוליטי הוא האישי, גם בשירים. ואולי זה בגלל שחלקנו כבר לא מוכנים לקבל את המלחמה ואת השכול שהיא מביאה עמה כגזירת גורל: היום המלחמות כבר שנויות במחלוקת, ולא כולם מוכנים להשלים איתן.

גם השכול הלאומי, הוא קודם כל אישי ופרטי; ההתמודדות של המשפחות היא יומיומית, והיא נמשכת גם מחוץ לטקסים ומעבר ליום זיכרון כזה או אחר. שיר כזה, שלאו דווקא מזוהה עם יום הזיכרון, הוא "השחר החדש" של אביב גדג', שמופיע באלבום "תפילה ליחיד". השיר הזה שונה משאר השירים באלבום; הוא מופיע לקראת סוף האלבום, ועל פניו נראה שהוא לא לגמרי שייך לקונספט של האלבום. אביב גדג' שר את השיר בלשון נקבה, כך מתברר לקראת סופו, אולי מנקודת מבטה של אם שכולה. השיר עוסק בהתמודדות הפרטית שלה עם האובדן; המלחמה מחלחלת לשיר רק דרך ביטויים כמו "מפיל אותי על חרבו", ו"אם הייתי יכולה הייתי נעקדת במקומו", ביטויים שלקוחים מהמקורות: שאול המלך נפל על חרבו ומת מות גיבורים בקרב; ואילו הקונוטציה של "נעקדת" היא של עקדת יצחק, של הקרבת קורבן לעולה. ואולי כלל אין סתירה בין השניים; המוות ההירואי בקרב לא מבטל את הטענה שההרוג הוא קורבן שהוקרב לעולה – על מזבח הדת, הלאומיות, הפוליטיקה, או כל אלו גם יחד.

"גשם על אדמה יבשה על אדמה רעה
לשבור את כנפי הסבל
בשביל לקבל אהבה
סדק, סדק אחד בכל יום
הזמן שחורץ את דרכו
לא מרפא דבר
רק מפיל אותי על חרבו"

הגשם בשיר לא מביא נחמה; גם הזמן לא. אחת הקלישאות הידועות היא ש"הזמן מרפא". אבל בכל הקשור לאובדן, זה לא תמיד עובד בדיוק כך. בהתחלה צריך לעבור כל יום: לקום בבוקר, לתפקד, לחיות- במובן הכי פיזי ובסיסי של המילה. "סדק, סדק אחד בכל יום"- אבל המסכה הזאת של התפקוד וההתמודדות נסדקת לאט לאט, והכוחות מדלדלים. הזמן חורץ דרכו; הוא מתקדם לאט, בקושי. "תחילה בוכים/ אחר כך הבכי מתאבן", כתב אברהם חלפי, "אחר כך זוכרים דבר אחד ויחיד: את נפילת הבן". הזמן שעובר לא מקהה את הידיעה הזאת, להיפך; היא תמיד נוכחת שם, כמו האובדן, והעובדה החותכת, שהבן כבר לא ישוב. הכאב אולי ישתנה ויקבל צורה אחרת עם הזמן, אבל הוא לא ייעלם. הזמן הוא דבר מתעתע – הוא אמור לרפא, לכאורה – כך הבטיחו לנו – אבל הגעגועים רק הולכים ומעמיקים, הזיכרונות דוהים ומטשטשים, והזמן, לכשעצמו, לא מרפא דבר. ימים, חודשים ושנים אלו יחידות מדידה של זמן; לא של כאב או געגוע. הציפייה החברתית היא שהחיים יימשכו, אבל אצל האם השכולה הכאב עדיין חד, דוקר, וממית מבפנים. וההתמודדות הזאת היא אישית, ומלווה לא פעם בבדידות מאוד גדולה.

"במוצאי החג, בשבתות בלי אף אחד
אני אטבע בשקט
מראה חדרו הריק, בגדיו ומיטתו
שורף, הופך אותי לאבן"

הבדידות, בחגים, ובכלל, חוזרת הרבה באלבום "תפילה ליחיד": "בסוף החג כולם הלכו בבת אחת" ("טרף קל"), "ונשארתי כאן חלולים חלולים" ("בלוז ראש חודש"). כפי ששרה פעם יהודית רביץ, בשבתות וחגים הבדידות הרבה יותר גדולה: בזמן שכולם חוגגים ומבלים בחיק המשפחה והקהילה, תחושת הריק רק גדלה ומתעצמת. ובמקרה של אובדן, הכל פתאום קפא בזמן והתאבן; החדר הריק והמיותם, שהפך פתאום לאנדרטה – הדברים היומיומיים האלו, לכאורה, הבגדים שאולי עדיין מכילים את הריח שלו, המיטה שישן בה עד לא מזמן – הופכים פתאום לשדה מוקשים. והפער הבלתי נתפס הזה, בין הממשות והקיום הפיזי של החפצים, לבין החלל שהותיר אחריו הבן; זה יותר מכפי שניתן להכיל, והיא טובעת, נשרפת ומתאבנת, אבל למרות זאת לא מתה. היא ממשיכה לחיות, אחרי שהנורא מכל כבר קרה לה.

"לעצב הזה יש לחן מוזר
רמז מהעתיד, חסד מהעבר
שייתן לי להגליד"

"המוות מסיים חיים, אך אינו מסיים מערכות יחסים" (אנדרסון רוברט). בשיר "כל החומות הגבוהות" מאלבומו האחרון, אביב גדג' שר – "אני מדבר עם המתים שלא ייעלמו"; וגם בשיר הזה, הבן המת עדיין נוכח, וכך גם בחייה של אמו. לפי התאוריה של קלאס וסילברמן, גם לאחר המוות ממשיך להתקיים קשר בין האבל לנפטר: האם השכולה בונה ייצוג פנימי של בנה, וממשיכה את הקשר הפנימי עמו- באמצעות מחשבות, זיכרונות, ורגשות. הוא נפקד ונוכח בחייה בו זמנית; אולי היא גם חולמת עליו או מדברת איתו. הייצוג הפנימי שלו עשוי להשתנות עם השנים, ביחד עם ההשתנות וההתמודדות שלה. בדומה לכך, המודל הדו מסלולי לאובדן של פרופ' רובין מאונ' חיפה, מצביע על שני מסלולים נפרדים בהתמודדות עם אובדן: המסלול התפקודי – כלומר, האופן שבו האדם מתפקד, מבחינת יחסים בינאישיים, עבודה, התמודדות עם משימות החיים השונות), ומסלול שני, שקשור ביחסים עם הנפטר, הכולל את הזכרונות, הרגשות (החיוביים והשליליים ביחס לנפטר), האופן שבו תופסים את דמותו של הנפטר, ונתינת משמעות לאובדן באמצעים שונים (כגון הנצחה). לפי מודל זה, הקשר עם הנפטר הוא מרכיב חשוב בהתמודדות עם האבל והוא ביטוי של התמודדות חיובית ואדפטיבית עם האובדן (בשונה מפרויד, שראה את ההיפרדות מדמותו של הנפטר כחלק מתהליך ההשלמה עם האובדן, ואת המשך הקשר עמו כבעיה פסיכולוגית).

"על קצות האצבעות
השחר החדש יבוא לצחוק על זה בלחש
לבי עדיין ער וגופי בוער
עכשיו הוא מנסה בכוח
להתריס ולפקפק,
להפציר, להתחנן
או סתם להתרפק
על הספק
אם הייתי יכולה הייתי נעקדת במקומו
אין לי אף אחד למות למענו
או לחיות בשבילו"

אובדן כתוצאה ממלחמה או אירוע טרור הוא הרבה פעמים טראומטי; המוות הוא פתאומי ובטרם עת, ולעתים כתוצאה של אלימות קשה, מעשה ידי אדם. לאבל מסוג זה נלווים הרבה פעמים רגשי אשמה קשים: האם בשיר מבקשת למות במקום בנה; אולי כי היא לא מצליחה למצוא טעם ומשמעות בחיים בלעדיו, ואולי היא מרגישה אשמה על כך שהיא ממשיכה לחיות אחריו, או אפילו על כך שלא היה בידה להצילו. ה"שחר החדש", שאמור לסמל את ההמשכיות, את הבוקר שעולה ומאיר אחרי החושך הגדול, לא נתפס כהתחלה חדשה. הוא בא "לצחוק על זה בלחש"; כמו הזמן שאמור לרפא, אבל הוא לא. ההתמודדות של האם השכולה בשיר לא עונה בהכרח על מודל כזה או אחר של התמודדות עם אובדן; העצב שלה לא מרפה, והפצע מסרב להגליד ולהפוך לצלקת שאפשר יהיה לחיות איתה. הלב שלה פועם והגוף בוער, בניגוד מכעיס ללבו של בנה, שנדם. אבל טראומטי מהווה גורם סיכון לאבל מורכב (Persistent Complex Bereavement Disorder) שעשוי להתפתח לדיכאון, ומביא עמו רגשות חזקים של אשמה וכעס. אלו שחווים/ות אבל מורכב מתקשים/ות לחזור למסלול החיים ולמצוא הנאה מפעילויות ויחסים בינאישיים. חלקם/ן שוקעים/ות במחשבות חודרניות על הנפטר, וחלקם/ן מנסים/ות להימנע מכל אזכור שלו. הרגשות החזקים לא קהים והייצוג של הנפטר לא משתנה אצלם/ן, ובעצם, החיים לא נמשכים.

"אם הייתי יכולה הייתי נעקדת במקומו", אומרת האם בשיר, ומבטאת את רגש האשמה הנלווה לאובדן הבן. גם אם אין בהורה שום אשמה "אמיתית" על מות הבן, הוא הרבה פעמים בלתי נמנע. יחסים מורכבים עם הנפטר בחייו, או קונפליקטים בלתי פתורים עמו, גם הם עשויים להוביל לתחושת אשמה קשה. פרויד קישר את האשמה ל"יצר המוות", וטען שיש בה מימד של הרס עצמי ומזוכיזם. וויניקוט, לעומתו, טען כי אשמה, גם כאשר היא בלתי מודעת ובלתי רציונאלית – למשל, כאשר היא מתעוררת בעקבות אובדן שלא היה ניתן למנוע – מעידה על בשלות רגשית ואף בריאות נפשית. ואולי, כמו הרבה דברים, זה הכל עניין של מינון: הרגשות המתוארים בחלקו האחרון של ה"השחר החדש" – ההכחשה, המיקוח, האשמה, הכעס, העצב והדיכאון, הם כולם שלבים "נורמליים" בהתמודדות עם האובדן. אבל במקרה של אבל מורכב, האשמה, הדיכאון, ואובדן תחושת המשמעות, פוגעים באיכות החיים של האדם; הם גורמים למצוקה מתמשכת, ולקושי בתפקוד ובהתמודדות היומיומית.

"לך תוכיח שאתה חי כשאתה לא בטוח בזה", גדג' שר בשיר הבא באלבום, שיר הנושא, "תפילה ליחיד". ואובדן טראומטי שכזה אכן מערער את תפיסת המציאות; הוא מתאגר את כל האקסיומות הקיימות. הורים לא אמורים לקבור את ילדיהם, אין בזה שום דבר "נורמלי"; והורים, אחים ואחיות, אלמנות ויתומים שאיבדו את היקר להם/ן מכל, ממשיכים לחיות לצדו של האובדן הזה ובצלו.

בספרו "האדם מחפש משמעות", מצטט ויקטור פרנקאל את ניטשה, שאמר: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך". האם השכולה בשיר לא מצליחה, עדיין, למצוא את "הלמה" הזה; היא מחפשת מישהו (אחר) לחיות בשבילו, ואולי זאת האשמה שמונעת ממנה להרגיש שהיא "שווה" מספיק בשביל לחיות למענה; שגם לה מגיעה הזכות לחיות, לאהוב, ואפילו להיות מאושרת, למרות האובדן הנורא. כמו שלכל אחת מגיע, מעצם היותה.

השיר הזה לא מסתיים בתקווה, ואין בו קתרזיס; וזה בסדר, הרי גם בחיים עצמם לא תמיד יש "סוף טוב", בוודאי שלא כשביום הזיכרון עסקינן. למרות זאת, ברוב המקרים, איכשהו, אנשים מצליחים למצוא את הכוחות ולהמשיך בחיים, גם לאחר אובדנים נוראיים; חלק מוצאים משמעות בהנצחה, חלק עושים סובלימציה ומבטאים את הכאב דרך יצירת אמנות, ספר או שיר; יש כאלו שמוצאים משמעות בעשייה חברתית או פוליטית, או במתן עזרה לאחרים. אין דרך "נכונה" להתמודד, וגם במקרה של שכול לאומי – ההתמודדות היא קודם כל מאוד אישית ופרטית.

"כל היש/ מעכשיו/ יהדהד/ את האין", כתב גרוסמן ב"נופל מחוץ לזמן"; האובדן משנה את המציאות, והיא כבר לעולם לא תחזור להיות כשהיתה לפני. אבל גם בתוך ה"אין", בתוך הריק והחלל העצום, מי ייתן ועדיין יהיה אפשר למצוא איזה "יש".

(לדניאל, לזכרו).