אז כאשר נולד שלמה ארצי בנובמבר 1949, בימים של הקמה, קשיי קליטה, מעברות, לחימה ומעט לפני ימות החורף הגדול של 1950, איש לא ידע שהתינוק הזעיר יהפוך להיות אחד מסמליה של התרבות הישראלית כולה, של הסממנים הגבריים שלה ושל השילוב הישראלי בין הרומנטיקה האירופאית לבין המרחב האסייאתי המקומי.

וכאשר נולד שלמה ארצי בנובמבר 1949, כמה חודשים לאחר סיום מלחמת העצמאות, מדינת ישראל הצעירה הייתה שרויה בעיצומו של תהליך של החייאה של עם, שילוב של תשתית קיימת שנשענה על אתוס החלוץ המסוקס והנחוש עם עולים שהגיעו מאירופה המעשנת והמדממת. אתוס הקוממיות של בן גוריון קיבל עדיפות מתוכננת שבאה לידי ביטוי בחינוך הילדים והנוער והיה אחד מהגורמים העיקריים למוסיקה מגוייסת שחיכתה שנות דור עד שיוצרים אישיים שעניינם בפרט כמו שלמה ארצי יתחילו לאט לאט לנער את האבק האידיאלוגי מעל מה שנקרא "הזמר העברי".

שלמה ארצי, לטוב ולרע, מזוהה עם ישראליות. החל מן הילד אשר יושב באמבטיה על חוף הים ושר "כשאהיה גדול" בלהקת חיל הים, דרך "שיר בבוקר בבוקר" בפסטיבל הזמר, עבור ב"צוותא" וב "ארץ חדשה" וכלה ב"ירח" וב"שישה" וב"חוזרים הביתה" וכן הלאה וכן הלאה: ארצי הוא ישראל בכל רמ"ח אבריו, אם אוהבים את זה אם לאו.

הישראליות הצברית הקלאסית, אולי אפילו, הבנאלית, מגולמת אחת לאחת בדמותו של שלמה ארצי: החספוס של הרוק, הבלדות המתוקות, המופנמות שהפכה למוחצנות, הזיעה הניגרת וחוסר האמצעיות בהופעות, ההתייחסות הן לעבר התרבותי והן להווה הסואן, כל אלה משמשים יחד ליצור "יאיר לפיד" מוסיקלי, הרבה לפני שיאיר לפיד חשב כלל על קריירה פוליטית מהכל-ישראליות שלו…

הכל- ישראליות הזו של ארצי באה לידי ביטוי ברפרטואר של ארצי לא פעם ולאורך תקופה ארוכה. חמישה שירים בהם עוסק ארצי בדמות הישראלי שמגולמת בדמותו נבחרו להיות חוט שדרה של התחום הזה בחלק השני של הרשימה החגיגית הזו : "שיר בבוקר בבוקר", "צוותא", " ארץ חדשה", " שישה" ו "חוזרים הביתה".

פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום. דגנים עולים מול פניו מבין חריצי המדרכת. וניחוחות לראשו מדיפים עצי אזדרכת. הטללים רוססים והרים, ריבוא קרניים, הם יולידו חופת שמש לכלולותיו. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום. והוא צוחק גבורת דורות מן ההרים, ונכלמות משתחוות המלחמות אפיים, להוד אלף שנים מפכות במסתרים, אלף שנים צעירות לפניו כפלג צונן, כשיר רועים, כענף. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, ורואה כי חזר האביב והוריק שוב אילן מן השלכת. פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת, ולכל הנפגש בדרכו קורא הוא שלום.

שירו של המשורר אמיר גלבוע שבוצע בפסטיבל הזמר והפזמון של 1973 (זכה במקום השני) והיה חלק מן האלבום "אומרים ישנה ארץ" היווה חלק משמעותי בקשר שבין ארצי לבין שירת משוררים ברפרטואר שלו, חלק שחשיבותו רבה במבע האומנותי של היוצר שהלחין רבים משירי נתן יונתן, הקליט אלבום של פיוטים והיה פתוח בהרבה, עד האלבום "מקום" למילותיהם של אחרים.

"שיר בבוקר בבוקר", עם זאת, לא קנה את מקומו בדפי ההסטוריה של המוסיקה הישראלית דווקא בגלל איכות שלמה של שיר שלם. נדמה שכוחו בשתי שורות הפתיחה, שורות מלאות כח, עוצמה ו…קוממיות. גם העיבוד המצויין של ירון גרשובסקי תרם את תרומתו לאחת מאבני הדרך של הקשר בין המוסיקה הישראלית לבין הציבור אליו היא פונה. ארצי שר על החלטה של אדם לקום (מעפר הגלות בהקבלה לאומית), בבוקר (תחילת עידן חדש), ומתחיל ללכת (לפעול למימוש, להגשמה).

גורמים רבים הביאו את "שיר בבוקר בבוקר", או בשמו המוכר "פתאום קם אדם", להיות בעל מעמד בכיר בקרב מנגנוני המדינה הטקסיים ובקרב הציבור הרחב באותה מידה. ערוץ הספורט האדיר את מאמן הכדורסל דייויד בלאט כאשר אימן את קבוצת הכדורסל האמריקאית הבכירה קליוולנד קוואלירס לפני מספר שנים על ידי השיר של גלבוע וארצי וגיוס העם ממיטותיו דרכו…חבורות זמר הרבו לבצע אותו , "הגרובטרון" ליחלחו אותו אבל..בסופו של דבר, משיר שמעטים יודעים ומעטים אף יותר מבינים את מילותיו, יצא סמל לאומי שמונגש לעם על ידי שלמה ארצי שקם בבוקר והתחיל ללכת.

זה כבר כמה ימים 
שב"צוותא" מופיע זמר מחופש 
עם שירים מאתמול, 
שאיש לא יבין, 
שאיש לא יתפוס. 
ורק את באולם, לבדך, 
מקשיבה ובוכה בשבילו. 
על מה את בוכה? 
שירים זה גיטרות וחלומות. 

כן אחרי השירים 
אקח אותך ואת צעירה, 
ורוח של עיר תנשב בודדים, 
כן, הרוח נושבת קרירה. 
וסדרן מנומנם מקיבוץ בגליל, 
שעזב את הכל, ישאל: "מה השעה?" 
ואת תעני, 
שבכית, ואין לך שעות. 

כך עובר לו יום ועוד יום, וכאילו השמש 
היא עוברת אותנו נמוך, כי אנחנו כמו כל אחד. 
אם נהיה פה מחר צלצלי אלי כבר בתשע, 
כי אחר כך אצא מי יודע מתי אחזור. 

זה כבר כמה ימים 
שב"צוותא" מלא והרבה אנשים, 
מחפשים במי מדובר, 
ועל מי נכתב השיר. 
ורק את באולם לבדך, 
מקשיבה, או אולי נרדמת, 
לא רואה את עינייך, 
כי עסוק באורות,כן 
ועסוק בלהיות זמר. 

כן, אחרי השירים אקח אותך ואת צעירה. 
בסרטים גיבורים, 
עם פרופיל מוצלח, כן 
גם שלך נראה לא רע. 
ובמאי מעוניין מדיזנגוף 
יאמר שיש לך עתיד, 
תגידי שכן, 
את יודעת זה בלוף, 
החיים לא דומים לסרטים 

בחיים עובר לו יום… 

זה כבר כמה ימים 
שב"צוותא" תלויה מודעה קרועה, 
על חשבון המזמין, 
תהיה, או אולי לא 
תהיה הופעה. 
ורק את באולם 
תהיי שם כדי לבכות הצגת בכורה, 
ואולי אז אקום, ואגש, ונרקוד 
או שהסוף לא יהיה כל כך רע. 

כי עובר לו יום… 

בקומבינה שנראית כיום כביזארית ביותר, מיקמה תנועת "השומר הצעיר" / "הקיבוץ הארצי" את מרכז התרבות הייצוגי שלה דווקא במעוז הבורגנות התל אביבי על ציר אבן גבירול בואכה צפון העיר.

במשך שנים הופיעו במקום מיטב אומני ישראל ובהם, כמובן, שלמה ארצי. מן התנועה הקיבוצית שמיוצגת בשיר ע"י הסדרן המנומנם מהקיבוץ בגליל שעזב את הכל, לא נותר כמעט דבר בשיר והוא הופך להיות נחלת הכלל. וכאשר אני כותב "כלל" אני מתכוון לצעירים שחולמים את תל אביב, כפי שהציג אבי נשר באותה שנה בסרטו "דיזינגוף 99".

החולמים עצמם, כמו בימים אלה ממש, מגיעים מחוץ לתל אביב. בדרך להיות סדרן מנומנם עוברים כנראה דרך במאי מעוניין מדיזנגוף או דרך זמר מחופש עם שירים מאתמול שכבר אז האמין שאיש לא יבין ואיש לא יתפוס…

אז מיהו אותו זמר מחופש? האם זהו ארצי עצמו במבט ציני ומפוכח כל תפקידו במוסיקה הישראלית של אותה עת? האם זהו שם קוד לכל זמר ישראלי או לכל זמר באשר הוא שם? בכל מקרה, ארצי מכוון , גם בשם השיר וגם במקום התרחשותו, לצנטרום של הפיילה של התרבות הישראלית של סוף שנות השבעים: נקודה בה התיישבות, תל אביב וניחוח של חו"ל משמשים בה בכפיפה אחת וארצי עצמו צופה באורחותיה ומעיר אודותיה.

גשם כבר יורד וזה חורף 
תל אביב חסומה וגם חיפה. 
שב ילד שב, 
אני אומר לך שב 
ושנינו נוסעים בדרכי עפר. 
מביט מבעד לזגוגית, 
יש לנו ארץ למה עוד אחת, 
בחוץ שקיעה של יום שני, 
וערבים מתפללים כי איזה חג. 
חבר למן מסע כזה בחורף מסתכל בי. 
רגליו קצרות אבל ראשו חכם 
שנינו במנוסה, הכל פה זז, אומר לי 
אתה גם אבא, אתה גם בן אדם. 
מביט מבעד לזגוגית, 
עיניים יש לו רגישות, כן כן. 
מוזר איך האויב הזר 
נראה לו אנושי וגם פוחד. 

יש לי אישה, זאת אמא שלך 
ניסע, ניסע, אולי נגיע עד מחר, 
אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, 
לא נגיע לארץ חדשה 
לא נגיע, נגיע, נגיע לארץ חדשה. 

שתי כבשים עולות על אם הדרך 
לא נדרוס אותן, אנחנו לא דורסים. 
שב ילד, שב. 
אני אומר לך שב. 
חלב בשפע זה לא אומר ניסים, 
הוא שולף מצלמה של כיס, 
הוא חושב שגן העדן מדוייק 
הוא מכחיש שקר לו שמפחיד 
ומצלם כדי שנזכור מה שהיה. 
קראתי בעיתון על אחת בת מאה, 
שכל חייה עשתה מעשים טובים. 
שב ילד, שב. 
אני אומר לך שב. 
לא כל האנשים נולדו רעים. 
מזמן, היא מתה די מזמן 
אביך הוא ימות גם יום אחד. 
לא, גן העדן לא קיים, 
אולי קיימת ארץ חדשה. 

יש לי אישה, זאת אמא שלך… 

גשם כבר יורד וזה חורף 
פעם זה הכל היה ורוד, 
שב ילד, שב למה להתרפק 
משהו חורק בזיכרון. 
מביט מבעד לשלטים, 
עיניים יש כדי להסתכל. 
תגיד שואל אותי האם, 
האם יתנו לנו בכלל להיכנס. 
חברים למן מסע כזה בחורף כבר חסר לי, 
אבי ישן, זקן ומסתגר. 
איתו הלכתי דרך העיניים שכבר אין לי 
עכשיו ילדי שלי איתי הולך. 
מביט מבעד לזגוגית, 
יש לנו ארץ – למה עוד אחת? 
בחוץ שקיעה של יום שני, 
בפנים אני והוא כמו איש אחד. 

יש לי אישה, זאת אמא שלך…

האלבום "חום יולי אוגוסט" חתם עשור מפואר ביצירה של שלמה ארצי. אם בסוף הסבנטיז ארצי שר בעיקר על זוגיות ואהבה, ב1988 העניין שלו כאומן מתרחב הרבה מעבר לכך: ליצירה כאב לבת ("טלפני טלפני") ולבן ("ארץ חדשה"), ליצירה כבן ("רומניה", "בגרמניה לפני המלחמה") ליצירה כבן זוג כמובן ואולי הכי מדויק לעניינו, ליצירה כאזרח ישראלי מעורב ודעתן. אז אל מול "עבד הממהר" שהנציח את "הזמן הצהוב" של גרוסמן ומול "חום יולי אוגוסט" שהנציח זכרונות מסויטים משדה הקרב במלחמת ההתשה, מגיעה ההצהרה המפורסמת "יש לנו ארץ- למה עוד אחת" שמשתלבת יפה עם הפרסונה החדשה, העצמאית יותר, האישית יותר של היוצר החשוב הזה.

אל מול עיניו הבוחנות של בנו הצעיר ארצי מודד ומלמד בנסיעה חורפית אחת בדרכי עפר. "תל אביב חסומה וגם חיפה" ולכן יש למצוא דרכים אחרות לנוע, להתקדם, חשיבה חדשה בארץ חדשה. אולי קיימת ארץ חדשה. רק אולי.

בארץ הזו "ערבים מתפללים כי איזה חג" אולם "האויב הזר נראה לו גם אנושי וגם פוחד" ואת כבשיו ומקנהו אנחנו לא דורסים, לא כעת ולא בכלל. ארצי האמין אז, שאנחנו אומה שאינה דורסת. הוא מלמד את בנו שלא כל האנשים נולדו רעים ומספר על אשה בת מאה שכל חייה עשתה מעשים טובים…"

הבן, בן ארצי, ינפיק שני עשורים לאחר מכן כמה להיטים גדולים וייעלם מנוף המוסיקה הישראלית. האב, בצורה כמעט אבסורדית את קיסריה לבית שני ללא מתחרים במוסיקה הישראלית.

היינו שישה, כתוב על הקיר, 
נשארתי אחד אם סופרים גם אותי, 
כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו. 

זה שהלך אחרי כסף גדול, 
וזה שמלך על שלושה רחובות, 
כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו. 

אחד שם מתנדנד בנדנדות שבגנים, 
החברים שלי היה היו תמיד קצת משונים, 
אחד קפוא על הגדר, כי לא ידע לגדול, 
אחד מנוקב מכדור תשעה מילימטר, אוי. 

כל החברים שהיו לי, 
עוברים לי בראש עכשיו. 

שישה ירדנו לאילת, 
אם לא סופרים את ההיא, שעשתה לנו ביד, 
כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו. 

שישה, הזמן מתכווץ, 
ברחובות תל אביב, יש על שמנו עוד עץ, 
כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו. 

אחד הימר תמיד על הקלף הלא נכון, 
החברים שלי היה היו חסרי קצת ביטחון, 
אחד נעלם והשמועות רדפו אותו לכל מקום, 
זה שדיבר בשם כולם, מדבר עכשיו רק לעצמו. 

כל החברים שהיו לי, 
עוברים לי בראש עכשיו. 

שישה, כתוב על הקיר, 
נשארתי אחד, אם סופרים גם אותי, 
כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו

מתקרב לשנתו החמישים, באלבום "שניים" (1996), ארצי מספר בגלוי, לעיתים אפילו בבוטות, על חבורה צעירה שהתפרקה בנסיבות טרגיות יותר וטרגיות פחות. אחד מסימניה המשמעותיים של ישראל, לפחות בעיני עצמה, היא הרעות, החברות. עשרים ושתיים קודם לכן ארצי שר על חבריו בתערובת של תמיהה כואבת ב"לכל החברים ממסע מים אל ים" ועליצות ב"ככה סתם". כעת הכתובת הנה על הקיר.

שישה הם ירדו לאילת, שניים מהם נפטרו, שניים מהם נעלמו, אחד כנראה יצא מהקשרו. אחד נשאר, מסמן שריד אחרון לחבורת גברברים שחגגו את אונם בדיוק בשנים בהן המאצ'ואיזם הישראלי קרס אל תוך עצמו, מותיר אומה במשבר.

ארצי יצא מהמשבר, עם התמונות שחוזרות משם כל יולי אוגוסט, ועם הזכרונות מאילת, בדיוק כמו של אריק שנסע לאט כפוף עם שיסל, רק אחרת, עם חמישה. שיסל שרד. החמישה נעלמו.

בנקודה שבה הכול מתחיל תגיד לי, 
האם ליבך בוכה מאושר או כאב? 
האם אתה זוכר רגעים אינטימיים 
בהם אתה פותח את הלב? 

בנקודה שבה הכול ממשיך יש קושי, 
תמיד האמנתי שבאמת יהיה רק טוב, 
ולפעמים כשהופיע רגע אושר, 
ניסיתי רק לשמור שלא יעלם בסוף. 

עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה, 
שנינו נעים בין אהבה לבין בריחה, 
בנסיעות הארוכות הייתי שר לה 
האם על מה שבאמת קרה לך? 

עומדים על שביל חיים בתוך החושך, 
שים לב הטוב מגיע בדממה דקה, 
כשהרחוב מתחיל להתעורר בבוקר, 
הרעש הגדול מכסה את השתיקה. 

בנקודה שבה הזמן עוצר לרגע, 
האם פגשת לפעמים את הבדידות? 
הייתי נעמד לא פעם ומחכה לה, 
מת להרגיש אצלה האיש הכי אהוב. 

עומדים על שביל חיים חוזרים הביתה… 

בנקודה שבה הכול מתחיל בלי רשע, 
האם אפשר לחיות בתוך בועה? 
תקשיב לרוח וללב יש צל חומק שם, 
להתראות באיזו הופעה…

החוליה האחרונה בפן העצמאי של ארצי מגיעה מן העידן שלנו, מן הדור העכשווי. דור של "אושר אקספרס" כשם האלבום שיצא ב 2012. יחד עם אריק איינשטיין שעוטף את הפרוייקט כולו כאב מיטיב, ארצי מגיע כיורש, לא יודע שתוך שנה וגרוש תתאבל מדינה שלמה על האריה שנפל.

מעט לאחר שחרורו של גלעד שליט, הבן של כולנו, כך הסתבר, מלבד אלו שלא חשו כך…, נדמה היה שאין ראויים לקבל את שליט הביתה מאשר ארצי ואיינשטיין. הטקסט, איך נאמר זאת? חלבי במקרה הטוב, רדוד במקרה הפחות טוב. המבצעים הם החשובים, הם והסלוגן: "חוזרים הביתה".

שש שנים לאחר מכן התשובה כבר ברורה: אפשר לחיות בתוך בועה, אם מכבדים אותה או מתנערים ממנה זו כבר שאלה נפרדת. ארצי, תוצר מובהק של הציונות, של הישראליות, של הדור השני לשואה, בוחר להיות עצמאי, להכיר בריבונות, לומר את שלו ולהיות חלק מן הבועה, מן המטריקס, אם תרצו, כי אין זו אגדה. בכלל בכלל לא.

עוד בציר העצמאות של שלמה ארצי: