בשנה בה נולדתי יצא לאור אחד משיאי המוסיקה הישראלית בכל הזמנים: אלבום הבכורה והאחרית של להקת "אחרית הימים" שהורכבה מהיוצר, המלחין והמתופף זהר לוי שעבד בשנים לפני כן עם חנוך לוין והקים את "הזוהר השביעי" מדור הזהב של רמלה ולוד של שנות הששים, אלי מגן מהמבצעים והבסיסטים הטובים אי פעם ברוק הישראלי, מירי אלוני שיצאה מלהקת הנח"ל ומצאה עצמה ממירה את "בהאחזות הנח"ל בסיני" ונסיונות בוסריים ב"כוורת" המוקדמת, בשירים מהזן של חנוך לוין ועיבודי רוק כבד של חיים חפר, גבי שושן המנוח בביצועים מהפנטים של לוין ורוטבליט ויצחק קלפטר בשיאי גיטרה בלתי נשכחים. הלהקה זכתה לשבחים רבים אך לא הצליחה כלכלית והפרישה המוקדמת של אלוני לצד אישיותו המורכבת של לוי לא סייעה לסיכויי ההישרדות של האנסמבל האגדי הזה.

ב1972 יצא האלבום הראשון והאחרון של להקת "אחרית הימים" , אלבום שנחשב ע"י רוב חוקרי הרוק ומבקרי המוסיקה בארץ כאלבום הרוק הטוב ביותר שנעשה בארץ עד כה, בסוגה המוזיקלית- תרבותית המתפתחת והמתעצבת של הרוק הישראלי.
זוהר לוי היה גם המלחין של הרביו הלוויני מלכת האמבטיה ב1970 ומצא לנכון לשבץ ארבעה שירים שנכתבו ע"י לוין לאלבום זה, כמחצית משירי האלבום:"חייו ומותו של מר גוסקינד"(1969),"אין מקום לשניים על עמוד החשמל" שנכתב( כנראה ) במיוחד לאלבום, "התעמלות בוקר"(1970), ו"מה אכפת לציפור"(1970) שהפך ל"העץ הוא גבוה".
השם "אחרית הימים" בנוסף לפרוש המקראי והפילוסופי המפורש והבלתי מפורש עשוי לינוק משירו של חיים חפר "תחת עץ האקליפטוס " המופיע בוריאציה של רוק כבד באלבום זה או מ "שיר אחרית הימים" שנכלל ב"ששה מרובעים" של לוין:
"וגר טוראי ראשון עם רב סמל,
ורב סמל ירבץ עם רמטכ"ל,
ונער קטון מכסה את הגופות,
נאום ה' צבאות."

מבחינה טקסטואלית, הדומיננטה באלבום הזה, גם בשל עבודתו המוקדמת של זהר לוי עם חנוך לוין ברביו הפוליטיים שלו ("קטשופ", "מלכת אמבטיה", "את , אני והמלחמה הבאה") ועם ההרכב "הזוהר השביעי") היא לווינית לחלוטין.  מאז ועד היום, לא קם הרכב רוק שהתחבר כה בטבעיות עם הטקסטים של היוצר הסופר-מורכב הזה.

"אין מקום לשניים על עמוד החשמל" של חנוך לוין בביצועו של אלי מגן פותח בוולטאג' גבוה את אלבום הרוק הנצחי הזה: השיר על כיסופיו של עובד חברת החשמל לנשים הבוגרות ,הנשואות והמשועממות שנושאות אליו את עיניהן ללא סיכוי ממשי למימוש התשוקה כמיטב המסורת האימפוטנטית הלווינית. קלפטר,לוי ומגן מגישים לנו מעדן רוק קלאסי ולא מתפשר.

מה לא נכתב ונאמר כבר על "העץ הוא גבוה" של חנוך לוין בביצועו הענוג של אלי מגן? במקור "מה אכפת לציפור", הוא שיר על חוסר תוחלת בתוך היופי וההתחדשות של הבריאה. הביטלס מתגנבים לבלדה בה בחר זהר לוי, כנגד כל האינסטינקטים שלו ללכת על הרוך,על הגיטרה הקלאסית הגאונית של קלפטר ולהגיש את המנה הלווינית חמימה במקום קרה ישר למעמקי הגרון .

התעמלות בוקר" של חנוך לוין הוא רוק מקפיץ שלמעשה קורא לאדם הקטן , הכל כך לוויני, לעזוב הכל ופשוט לרוץ לקראת מותו ולסיים עם הכל במקום להמשיך ולהתאמץ מאמץ כה סיזיפי. אם תחשבו שמדובר בטקסט רדיקלי,חשבו כיצד ראו זאת לפני ארבעים וחמש שנה..

"חייו ומותו של מר גוסקין" הוא עוד שיר של חנוך לוין שאף מתאים יותר לתאטרליות של היוצר המבריק בתקופתנו. הסיפור על האיש הקטן שבגיל 21 עדיין נשך בשיני החלב שלו מוגש על ידי אלוני,מגן ושושן ברגישות ועוצמה ועובר ממינוריות וודבילית לבלוז ולרוק ייחודי שלא חזר עד ימינו אנו.

דני בלושטיין מתאר את מקורות החיבור בין לוין ל"אחרית הימים":
"'אנחנו אנשי בסדר/אנשי בסדר גמור/אצבע בתחת ושיר בגרון/כי טוב ,מסריח וחם', כתב חנוך לוין ב מלכת האמבטיה הרביו הסטירי שהוצג לראשונה באפריל 1970 וירד מהר מאד מהבמה בלחץ הקהל, שהפעיל מנגנון של צנזורה עצמית ,כדי להגן על עצמו מהמציאות הקשה שחנוך לוין הטיח בו..הז'אנר המוסיקלי ,שנבחר כדי לבטא את ההתרסה נגד אנשי הבסדר היוצאים לגן כדי 'לתקוע נודות כחלחלים של סיפוק עצמי ',היה באופן טבעי הז'אנר של מוסיקת הרוק. את המוסיקה למלכת האמבטיה הלחין זוהר לוי, מתופף ומלחין, שהיה בין מבשרי הולדתו של הרוק הישראלי."
(הערה-ג.ט.:השירים אותם הלחין לוי ברביו הם:" אנשי בסדר" ,"תותח ביישן" ,"היה זה בגיל 3" ,"הגטו שלי" ,"אחים צ'מבלולו", "רגעים יפים" ,"אבי היקר" ,"אבל המלכות" ,"לקקו אחים לקקו". כמו כן לוי הלחין ל"אחרית הימים" את "בלב הים שוכן לו אי" שלא נכלל באלבום היחיד של הלהקה.)

בלושטיין מוסיף ומצמיד את העשייה הלווינית בתחום הרוויו הסטירי לעשייה ההתחלתית בתחום הרוק הישראלי:

"'שבלול' יצא לשוק במאי 1970,כמעט בתיאום עם המהומות שעוררה אז הצגת מלכת האמבטיה . הצימוד בין האירועים נעשה רטרואקטיבית ,אך הם היו אבני הבניין של אותה תופעה. שמוליק קראוס המשיך בפעילותו עם הרכב מצויין ,'כף התקווה הטובה', שבו נטלו חלק זוהר לוי ,אלי מגן, שלמה מזרחי ,ג'וזי כץ ויענקל'ה רוטבליט. להרכב זה היו חיים קצרים למדי ,עקב חוסר יציבותו של קראוס ,אך ..למרבה המזל שימש אבן יסוד ללהקת 'אחרית הימים' שהנהיג זוהר לוי .לוי אסף סביבו את אלי מגן, גבי שושן ,מירי אלוני ויצחק קלפטר ..שהיה אז גיטריסט הרוק בה"א הידיעה בארץ ושלט בכל רזי הגיטרה החשמלית ברמה שלא הייתה מקובלת אצלנו .עם חבורה זו יצר זוהר לוי את תקליטה היחיד של הלהקה שהיה ונותר האפיטום של תקליט רוק ישראלי. צירוף הטקסטים של חנוך לוין עם לחניו של זוהר לוי ,ששילבו לראשונה אלמנטים של מוסיקה מזרח תיכונית במוסיקת רוק("פתחי לי את הדלת", ו "תחת עץ האקליפטוס" למשל),היווה הצהרה אומנותית חשובה בקשר לאפשרות יצירתה וביצועה של מוסיקת רוק ישראלית עם אני מאמין ברור ומוצהר."

את אותו "אני מאמין" שמתאר בלושטיין משתקף בבהירות בטקסטים של "אחרית הימים" שיובאו להלן:

אין מקום לשניים על עמוד החשמל.

"אני רואה אותך מלמעלה, גברת פוקס היקרה,
כשאת אוכלת עוגיות ומפהקת לתקרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך ,אבל-
אין מקום לשניים על עמוד החשמל.

אך אולי נפגש, גברת פוקס,
אך עוד אולי ניפגש ביום אחרון,
רק את ואני וחצי עפיפון,
למעלה, על חוט, בין שני עמודי טלפון.

אני רואה אותך מלמעלה, גברת קליין היקרה,
מגרדת את בטנך בלילה במיטה קרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך, אבל-
אין מקום לשניים על עמוד החשמל.

אך אולי ניפגש, גברת קליין?

אני רואה אותך מלמעלה, גברת בלום היקרה,
כשאת עוצמת את עינייך, אבל פוקחת חזרה,
אני רואה אותך נושאת אלי את מבטך, אבל-
אין מקום לשניים על עמוד החשמל.

אך אולי ניפגש, גברת בלום."

"אין מקום לשניים על עמוד החשמל" הוא שיר שמתאר ברובד הנרטיבי הפשוט שלו עובד חברת החשמל שמפותה ע"י נשים יגעות ומשועממות אך לא עושה את הצעד המצופה אליהן.
השיר זוכה לעיבוד רוקיסטי שמושפע רבות מהאלבום שבלול של איינשטיין וחנוך שיצא שנתיים קודם לכן.
הטקסט מזכיר רק נשים אשכנזיות-גברות פוקס, קליין ,בלום ,ומדגיש מצב של נישואין קרים ומשועממים: לגלוג כמעט גלוי על השכבה המבוססת כלכלית ופוליטית ששכחה אלמנטים אנושיים חיוניים של ויטאליות וחיוביות. אל נמען דומה הפנה בבוטות לוין את חצי הביקורת שלו שנתיים לפני יציאת האלבום ברביו הסטירי מלכת האמבטיה , ובשנת יציאת האלבום במחזה חפץ.
החשמלאי מייצג בשיר זה את האדם החופשי, ממגבלות החברה וממגבלות כבלי המוסר מחד ו/או את החולם הנצחי של לוין ,אותו חולם שיישאר לעד מתוסכל. לוין משאיר לשיפוט הקורא, ובמקרה זה גם המאזין להחליט לבדו אם אותו חשמלאי אכן יכול, אם ברצונו, לחבור למיטתן של גברות פוקס ,בלום, וקליין, או שמא ממרומי עמוד החשמל הנישא (סימבול פאלי?) שמקנה לו נקודת הצצה לנשים הבודדות בביתן ,הוא רוקח לו תסריט דמיוני מזוכיסטי המקנה לו, לאדם החופשי והנגיש לנשים מתוסכלות ,יכולת של דון ז'ואן וסקס אפיל של גבר מסתורי וחזק.
בשיר מתקיימת מערכת יחסים בין הדובר שממלא הן את פונקצית ה"קול הפעיל" ו"הקול הסביל" בעוד שהנשים רק אולי רואות ואולי נראות בחמקמקות עליה כותב יורן.
השיר טומן בחובו אלמנט הצצה בולט בו חוש הראייה מקבל עוצמה רבה ביחסים המרומזים שבין אותו אדם, שכלל אין הקורא/מאזין יכול להיות בטוח שהוא אכן חשמלאי ולא מציצן חסר בושה שאינו חושש לטפס על עמוד החשמל במטרה לחזות בנשים ובין אותן נשים.
ייתכן כי גישתו/נבואתו של אריך פרום לגבי טיפוס ה"אדם הקיברנטי" שמוצף ריגושים אך מחוסר רגשות,משתקפת בדמות לווינית זו כמו בדמויות לוויניות רבות אחרות.
השורות הראשונות בבתים דווקא מאוששות את הסברה כי הדובר הנו חשמלאי באשר הוא נמצא בזווית עליונה מדירתן של גברות פוקס, בלום וקליין. הפועל (verb) "רואה" משמש באופן בלעדי את הדובר בעוד שהגברות מביטות באופנים שונים ומציצנים מצדן באותו "אחר דמיוני" לאקאני:
"נושאת אלי את מבטך" ,"עוצמת את עינייך" ,"פוקחת חזרה". לוין רומז כי קיים רצון של הגברות למעשה אסור עם הדובר אך דווקא הוא מצייר עצמו כמחזיק בעמדת הכוח ,כפי שמציג זאת נועם יורן במאמרו "חדר ההמתנה של הזונה" :
"הסיטואציה המציצנית מרכזית גם אצל חנוך לוין .וגם שם היא מופיעה עם האיסור וההשפלה .הגבר זוכה במבט אסור באשה כחלק מהשפלתו, האישה מתעלמת מקיומו כגבר, ומאפשרת לו לראות את מערומיה או אף לגעת בגופה."
המנטרה החוזרת "אין מקום לשניים על עמוד החשמל" מקבלת הדגשה נוספת בחזרה רבה בשיר המולחן כפי שעושה לוין בשיר הטרום מולחן ומצדיקה את טיעונו של יורן לפיו: "לוין חוזר יותר מדי אל המנגנון המייצר את האיסור ואת העונג?.החזרה האובססיבית ,השפע המילולי ,ההפרזה"
המתח השירי מקבל בלחן ובעיבוד הכפלה ושילוש גם ע"י השהייה לפני המטרה בסוף כל בית וגם באפקטים הצליליים שנחשבו בזמנו מודרניים שמזכירים מתח חשמלי. הטיפול של "אחרית הימים" בנושא הבגידה אמנם אינו חידוש במוסיקה הישראלית וקדמו לו גם "השלושרים" בשיר "צרות טובות" (שמרית אור/שלום חנוך) וב"שש או שבע" (ירון לונדון/ יוחנן זראי) אך השילוב של הטקסט האימפוטנטי של לוין שבו גם הפזמון המבטיח פגישה אינו מעודד (על חוט בין שני עמודי טלפון) ,עם השירה המתריסה וה"צעקנית" של גבי שושן והגיטרה הוירטואוזית של יצחק קלפטר יוצר שיר פסימי, נוקשה וחסר תקווה-כמיטב המסורת הלוינית, וכמיטב מסורת הרוק על חלק מגווניו (לו ריד, ניק קייב , טום וייטס בחו"ל וברי סחרוף והקליק בארץ).

העץ הוא גבוה(מה אכפת לציפור).

"העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,
הים הוא מלוח, הים הוא עמוק,
אם הים הוא עמוק, מה אכפת לו לעץ,
מה אכפת לו לים שהעץ הוא ירוק.

העץ הוא גבוה, העץ הוא ירוק,
יפה הציפור ,היא תעוף לה רחוק,
אם תעוף הציפור, מה אכפת לו לעץ,
מה אכפת לציפור שהעץ הוא ירוק.

הים הוא מלוח ,הים הוא עמוק,
יפה הציפור, היא תעוף לה רחוק,
אם תעוף הציפור, מה אכפת לו לים,
מה אכפת לציפור שהים הוא עמוק.

אדם שר שירים כי העץ הוא ירוק
אדם שר שירים כי הים הוא עמוק,
אם תעוף הציפור, לא ישיר עוד שירים,
מה אכפת לציפור, אם ישיר או ישתוק.
1970 "

"העץ הוא גבוה" הוא למעשה השיר "מה אכפת לציפור" שזוכה לעיבוד ולחן פסטורלי ושירה רכה של אלי מגן.המשקל השירי והמוזיקלי של ארבע שורות בארבעה בתים במקביל לארבע שורות מוזיקליות במשקל של ארבע משרה אווירה רגועה ושלוות נפש של שיר אופטימי לחלוטין ולאוו דווקא של "מה אכפת.." או אדישות.
הפסטורליות המוזיקלית משולבת כמעט ביחס הרמוני עם הרובד הראשוני של הטקסט. הסיומת הטקסטואלית, יחסית מפתיעה בכך שלציפור ,לה לא אכפת שהעץ הוא ירוק ושהים הוא עמוק גם לא אכפת עם האדם ישיר או ישתוק- והאדם- המשורר והמבצע מפסיקים באחת.
"אחרית הימים" נוגעים בשיר זה בז'אנר פנימי לעולם הרוק,הוא ז'אנר בלדות הרוק. באופן כמעט טבעי שהחל כבר בשנות החמישים המאוחרות עם אלביס פרסלי כמעט כל אומן רוק (על כל גווניו) נוגע בנקודה זו או אחרת בגוון מוסיקלי רגוע יותר בו נפרשים לאוזני הקהל יכולתו וגיוונו של אותו אמן.בתקופה בה יצרה "אחרית הימים" שלטו בכיפת הרוק העולמי להקות כמו "קינג קרימזון" ,"פינק פלויד", "ג'טרו טול", "האבנים המתגלגלות" ,"יאס" ,"ג'נסיס", "המי" ועוד. כל הלהקות הללו היו להקות רוק  מתקדם לעילא ולעילא ועם זאת נגעו לא פעם בגוון מלודי יותר של הרוק שנוצל לשירי אהבה וגם לשירים המנוניים.
נדמה, כי "אחרית הימים" מצאה ב"מה אכפת לציפור" את הפרצה דרכה יוכלו להביע התחברות אלתרמנית כמעט ,דרך הפואטיקה הלווינית לטבע ,לזרימה הקוסמית ולמקומו של האדם בעולם סביבו. מה שעשוי להעלות ספקות לגבי האותנטיות של כוונות הרוק לפי מוטי רגב:
"רוק ישראלי" אינו כינוי לכל מוסיקת רוק שנעשית בישראל ,אלא שם פרטי של סגנון ספציפי ,שפה מוסיקלית ,סוג של אווירה צלילית ורגשית ייחודית .ביסודו של הסגנון עומדת הכלאה ,במינון מאד זהיר, של העוצמה, הצעקה ,החספוס- ולעתים רחוקות גם הכעס- של הרוק ,עם הליטוף ,הנעימות, ההשלמה, של שירי ארץ ישראל?אבל האווירה הבסיסית של הישראליות המסורתית נותרה. לאוזניים שמחויבות יותר לרוק, הרוק הישראלי היה כמעט תמיד ,והוא עדיין-רך מדי. כעס ממשי ,ציניות, חרדה ,ייאוש, דכאון, הטרדה ,רעש, מונוטוניות ,פרימיטיביות ,יצריות ומיניות היו בו תמיד נדירים."
הערה: כאן המקום לציין כי ייתכן כי נמצא בשיר הן מבחינת הליריות והעיבוד המוזיקלי והן מבחינת תוכנו הדהוד לשיר "ציפור שחורה" של "החיפושיות" שיצא שנתיים לפני כתיבת השיר וארבע שנים לפני הקלטתו.

חייו ומותו של מר גוסקינד.

"מר גוסקינד היה איש קטן,
החיים עברו מעליו,
ראשו הנוטה קצת לצד
כמעט שנגע ברגליו.

כשהיה בן עשרים ואחת
עוד נותרו לו שיני החלב,
מר גוסקינד היה איש קטן,
החיים עבר מעליו.

הוריו עוד קיוו שיגדל,
אבל הוא לא רצה לגדול,
לשם מה להרים את הראש
אם ממילא סופו שייפול?

וכיוון שמיעט לדבר,
גם לא התחלף לו הקול,
הוריו עוד קיוו שיגדל,
אבל הוא לא רצה לגדול.

מר גוסקינד היה איש קטן,
החיים עברו מעליו,
הוא נפטר בן שלושים וחמש,
בסוף או באמצע הסתיו.

על קברו שמו אבן קטנה
ועליה באמצע נכתב:
'מר גוסקינד היה איש קטן,
החיים עברו מעליו'".

"חייו ומותו של מר גוסקינד" מקבל לחן ועיבוד קודר ודכאוני שמושפע מ"מחתרת הקטיפה" של אנדי וורהול,לו ריד,ג'ון קייל וניקו כמה שנים  מוקדם יותר.
"השילוב של גיטרה חשמלית "מלכלכת" המנגנת בעיקר אקורדים חוזרים על עצמם ,פסנתר או ויולה ,תמלילים עם אמירה חברתית קשה ונסיונות בבניית "רעש" מוסיקלי עשו את ה"ולווט אנדרגראונד" למייצגת המובהקת של מוסיקת הרוק כביטוי של עירוניות מנוכרת ודקדנטית ולמקשרת בין הרוק לזרמים "אוונגרדים" באומנויות אחרות.  השיר מקבל תגבור אקורדיון, מה שמקנה לשיר אופי וודבילי של שיר עם נוגה. בשיר זה משמיטה הלהקה שני בתים, מה שלא מתאים ליחס הלהקה לטקסטים באלבום זה.
השיר מתאר חיים פאתטים של אדם מופנם, סגור, שלא טועם מן החיים בשל פחד מכישלון. ואכן, המסר הלויני הקודר שבולט כל כך במחזותיו מקבל ביטוי מוסיקלי של שיר שנשמע כמו רקוויאם, לאדם שנפטר בגיל שלושים וחמש, עדיין בלי שיתחלף לו הקול-לטעמי-קינה אמיתית של לוין שקיבלה הדהוד מאוחר יותר ,גם אם מעודן יותר (1973) בשיר "ילד מזדקן" של אלון אלארצ'יק ודני סנדרסון הצעירים ללהקת "כוורת" באלבום סיפורי פוגי.

"הנסיכה" של דליה רביקוביץ' בביצוע מירי אלוני הוא ג'אז בלוז אפל שמוגש בהופעת אורח על הפסנתר של אלונה טוראל רגע לפני "הפלטינה".אלוני שרה אקספרסיבי ולא חוששת להתפתח אל מקומות אחרים, חשוכים וכואבים אך חיוניים לגדילה כזמרת, מהחממה שהיוותה לה להקת הנח"ל.

"פתחי לי את הדלת" של עמוס קינן הוא ללא ספק אחד מהיהלומים של הרוק הישראלי בכל הזמנים: החל מהפתיחה המהפנטת של הגיטרה החרישית של קלפטר והפרקשנס העמומים של זהר לוי דרך השירה הקורעת של אלי מגן, הקולות של אלוני ושושן וכלה בסולו החשמלית של קלפטר- מדובר בביצוע מושלם לפי כל קריטריון לטקסט על שיכרות וזכרון, שברון לב וגעגוע ,כמיהה ונטישה שלא היה כמותו עד אז ומאז.

"תחת עץ האקליפטוס" של חיים חפר הוא חידוש לשיר האפוקליפטי (ואכן שם הלהקה נגזר מהשיר הזה) של להקת פיקוד מרכז והיפוכו לבלדת רוק ארוכה מאד בה מירי אלוני מצמררת בביצוע סוריאליסטי ועצמתי ,קלפטר מתפרע על הגיטרות בסולואים ממושכים ווירטואוזים שיכולים ללמד עד עצם היום הזה את מיטב הגיטריסטים ברוק הישראלי גיטריסט רוק מהו.

"יש לי יום הולדת" של רוטבליט הוא אולי הלהיט המוכר ביותר ששרד מאותו אלבום. השיר השמח לכאורה הוא למעשה ציני ואולי, נאמר את האמת,ציני שלא לצורך…אריק איינשטיין וצבי שיסל גוייסו למלאכת הקולות להוסיף מימד של חינגה לשיר ואכן נוצר כאן שיר שנדמה לא שייך לאלבום ושרד בזכות עצמו ללא קשר לאלבום בכללותו.

"אחרית הימים" הייתה תופעה יותר מלהקה. כנראה שתופעה בעוצמה כזו לא יכלה להתקיים בעוצמה שכזו זמן רב מדי- החבורה שגייס והוביל זהר לוי נכנסה לפנתיאון של המוסיקה הישראלית והכינה את הקרקע ליצירתיות המבורכת ששפעה בהמשך העשור.