לפני מספר שבועות יצר עמי קשר דורי מנור, עורך כתב העת הספרותי "הו !" לגבי תכנית לערוך ערב בהקשר לשלושת ערבי השירה המולחנת שערכה התחנה הצבאית בשנים 1972, 1973 וב 1980.

שיחה זו ונוספות שבאו אחריה העירו בי רצון לחזור למטמונים התרבותיים הללו ולנסות ולאבחן, ולו מבחינה אישית, אילו מבין השירים (והכוונה כאן הנה לשירה המולחנת) שרדו בתודעה המוסיקלית ? אילו מהם האמירו את קומתם התרבותית והציבורית? אילו מהם הפכו לבלתי-רלוונטיים ? אילו מהם הכזיבו בפן המוסיקלי ועוד.

על שאלות אלו ועוד בחרתי לענות לפי מפתח מסוים ש"נתנה" בידיי לאה גולדברג בשאלתה "מה צמח, מה קמל ומה נעקר מלב?" מתוך "הגננים היום עצובים" שפורסם לראשונה במחזור השירים "שברי סערה" ב 1957 ושהולחן ובוצע בין השאר ע"י יהודית רביץ.

אם כך,  שירים ששרדו את העשורים שחלפו ועדיין רלוונטיים ו/או קיימים בתודעה הציבורית ו/או האישית שלי כמבקר מוסיקה וכן שנכון להם עוד עתיד יקבלו את המונח "צמח" על שלל הטיותיו.

שירים שקומתם שחה עם הזמן, עוד אז או במשך השנים ו/או שבאוזני לא היתמרו מראש לשיעור קומה רם יקבלו את המונח "קמל" כדי לסמן את מקומם בין המגוון הרחב והמרתק של יצירות השירה המולחנת שבשלושת הערבים.

הקטגוריה המעניינת ביותר בעיני היא זו של שירים ש"נעקרו מן הלב", היינו, אלה שעקב איכות הלחן ו'או הביצוע או אלה שעקב נסיבות תרבותיות אחרות כגון זהות המשורר, זהות המבצע, הכללה/אי הכללה באלבום אוסף או סולו ועוד, לא שרדו כלל בתודעה המוסיקלית הקולקטיבית הישראלית והם, בצדק או לא בצדק, בדרך להיות פריטים ארכיוניים לחובבי "זמרשת" ואתרים בוטיקיים (ומוערכים) דומים.

לצורך הכנת רשימה זו נעזרתי רבות בצור ארליך ומעטות ביורם רותם, ערן דינר ודודי פטימר. תודה לכולכם !

אז המסע שלנו לעבר מתחיל, אתם עדיין כאן ? אז נתחיל בשאלה "מה צמח?" :

https://www.youtube.com/watch?v=Rip3_tQCE4A

כל הקיץ התאמנו פרחים לפרוח,

בתוך האדמה הסבלנית וצברו כוח.

"חזרתי אלייך. אבל הייתי אחר"

שיערך הארוך, נערה, שיערך הקצר.

הדודאים – בלדה לשער הארוך והקצר (יהודה עמיחי/ מוני אמריליו)

מוזר ומעניין לראות כיצד במהלך השנים שירים מקבלים חיים מחודשים ושורדים בהכרה הקולקטיבית. השיר של עמיחי מתוך "שירים 1948-1962" (1963) , שיר שמשקף את דור תש"ח ומובא על ידי אותו דואו ששר קלאסיקות עתיקות כגון "ערב של שושנים" ואחרות,בוצע בערב שירי המשוררים ב 1972,  נחל הצלחה וחצה גבולות תקופתיים ממש לא רק בגלל הביצוע המחודש של ישראל גוריון עם אסף אמדורסקי. דוגמא נפלאה לשיר שהלך וצמח ועד היום יכול לשמש כל חייל וכל אהובה.

 

כוכב צעיר התחתן עם כוכבה
ובפנים דובר גרמנית על סכנה קרובה.
רציתי להיזכר בזמר וזכרתי רק את המשפט
כי דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד.

שלמה ארצי – דרך שתי נקודות (יהודה עמיחי/ שלמה ארצי)

נדמה שבמרחק של שנים יקל על המאזין הישראלי להכיר בגדולה של השיר הזה שבוצע בערב שירי המשוררים ב 1972 . טקסט מורכב ואפל מתוך הספר "במרחק שתי תקוות" (1958), לחן ועיבוד מרתקים (העיבוד של אלברט פיאמנטה) ושירה הרבה מעל ומעבר לרמת בשלות שניתן לצפות מצעיר שעדיין לא חגג 23. אם ייערך דירוג שירי המשוררים של המאה אי אז בעוד שלושים ואחת שנה, לא אתפלא אם השיר המבריק הזה ייכלל ברשימה. צמח ועוד איך. בוצע לאחר מכן באלבום "פתאום אחר ימים רבים" שיצא באותה שנה.

 

כשאלוהים אמר בפעם הראשונה יהי אור
הוא התכוון שלא יהיה לו חשוך.
הוא לא חשב באותו רגע על השמיים
אבל העצים כבר התחילו מתמלאים מים
וציפורים קיבלו אויר וגוף.

מתי כספי – כשאלוהים אמר בפעם הראשונה (נתן זך/ מתי כספי)

עוד לפני "מאחורי הצלילים" עם גרוניך ועוד לפני האלבום הראשון המושבח שלו, היה זה ערב שירי המשוררים הראשון , ערב שירי המשוררים ב 1972  בו הצליח איכשהו כספי להלחין ולבצע שיר שנדמה כבלתי אפשרי להלחנה כלל. שיר מתוך "שירים שונים" המיתולוגי של זך מ 1960 שהפך נצחי וצמח ועלה מאז והלאה.

 

רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי.

הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי.

צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד

עַד יוֹם מוֹתִי.

סוזאן ופראן – ציפור שניה(נתן זך/מישה סגל)

יש משהו מצמרר, סוריאליסטי עד פנטאסטי בחוויה החוץ- גופית שמשרטט עבורנו זך יחד עם הלחן של מישה סגל, העיבוד התזמורתי של המנצח עודד פנחסי שבוצע בערב שירי המשוררים ב 1972  וכן השירה המלאכית המופלאה של סוזאן כוגן ופראן אבני. טקסט מתוך מתוך "כל החלב והדבש" (1966) שמרפרר ל "ראיתי ציפור לבנה בלילה שחור" מתוך "שירים ראשונים" שיצא ב 1955 והכיר לסצנה הספרותית את נתן זך הצעיר. זהו שיר נפלא בעיני שהזמן רק משביח והוא הולך וצומח מבחינתי מדי שמיעה נוספת….

 

לֹא יָדַע אִישׁ מִי הִיא,

מֵאַיִן וּלְאַיִן –

וַיְהִי אַךְ נִגְלָתָה –

וַתִּצַּת כָּל-עָיִן.

חווה אלברשטיין – לא ידע איש מי היא (חיים נחמן ביאליק/ משה וילנסקי)

שיר עממי מבדח על דמות נשית, פרפרה חופשייה בכפר השמרני, כזו שמביאה חיים חדשים ונושא לרכילות ונעלמת מן האופק כלעומת שבאה. השיר פורסם לראשונה בירחון "השילוח" ב 1909.בערב שירי המשוררים השני שנערך ב 1973, משה וילנסקי, בן 63, מעתיר על אלברשטיין הצעירה עיבוד עשיר וצבעוני, ממש סיפור אגדה מוסיקלי שעדיין רלוונטי עם המילעיל הביאליקי ועם הגודש המילולי. דוגמא נפלאה לשיר שצמח וממשיך לצמוח.

כדאי להאזין גם לגרסה המעניינת של רזי בן עזר ללחן שלו.

 

אוֹמְרִים: יֶשְׁנָהּ אֶרֶץ,

אֶרֶץ שְׁכוּרַת שֶׁמֶשׁ

אַיֵּה אוֹתָהּ אֶרֶץ,

אֵיפֹה אוֹתָהּ שֶׁמֶשׁ?

שלמה ארצי – אומרים ישנה ארץ (שאול טשרניחובסקי/ שלמה ארצי)

הנוסח הראשון של הבעת הדאגה הגדולה והסקפטיות של המשורר/רופא טשרניחובסקי ש נכתב והוקרא לראשונה בברלין ב1923 זכה ללחן של יואל אנגל כבר בשנות העשרים אך מבחינתי הלחן של שלמה ארצי והעיבוד המופלא בערב שירי המשוררים השני שנערך ב 1973 מהווים את אחת מנקודות השיא של הלחנת השירה בארץ. המתכונת של הלחנת שירי משוררים וביצועם תפור על ארצי הצעיר בול, בדיוק בפורמט המחדש והמכבד אליו שאפו גדי ליבנה הצעיר ויצחק לבני מפקד גל"צ דאז שימלא ערב שירי המשוררים. והשיר צמח לגבהים כאלה שהלחן והביצוע של נעמי שמר כבר לא יכול לזהות.

 

יום יום אני הולך למעונך
ומילה על שפתי חרדה
בטרם עוד תוגד המילה
ואם תוגד יום אחד מי ידע
מי ידע.

מתי כספי – יום יום אני הולך למעונך (יעקב פיכמן/ מתי כספי)

שיר שפורסם לראשונה ב"רשפים" א' חוב' כ"ה, תרס"ט ומאוחר יותר בקובץ שיריו הראשון של פיכמן  "גבעולים" שיצא ב 1911 בוורשה. זוהי אחת מפסגות סדרת הערבים ואחד מהשירים הטובים, המקוריים והמרתקים של מתי כספי הצעיר. בערב שירי המשוררים השני שנערך ב 1973, שלש שנים לפני שיצא באלבומו השני ("הפעמון") השימוש של כספי בכלי הנשיפה מיוחד ומרגש ואפילו סימני עידן הדיסקו שהתגנבו באפקט או שניים לא גורעים. המילים של פיכמן , בשנות העשרים לחייו, עדיין נע במשולש אודסה-וילנה- ורשה, מרטיטות ממש ובתור מי שעבר כמעט את אותה חוויה אני מצדיע לשיר שנדמה, כפי שממשיך לו וחוזר עד שאין שומעים אותו יותר, גם ימשיך לצמוח הלאה.

 

לילות  לילך

לילות לילך

ריחם זלף – לא לי לא לך

סוזאן ופראן – לילות לילך (חיים לנסקי/ סוזאן דבור)

שיר שהיה יכול, לעין בלתי מזויינת, להראות כשיר טבע מימי הביניים בספרד העליזה דאז….מלא אופטימיות, שמחה, רגש ומודעות לטבע הסובב. אולם דווקא הרומנטיקה התמימה שבשיר שלא ראה אור בימי חייו של המשורר שלא הגיע מעולם ל(ארץ) ישראל,  הפכה אותו לשיר מסוג השירים שמצליחים לצלוח את משוכות הזמן ולהמשיך לצמוח אל עוד ועוד מאזינים. בוצע בערב שירי המשוררים השני שנערך ב 1973.

 

רֵיחַ יָם וְרוּחַ סְתָו

וּמִיץ שֶׁל תַּפּוּחֵי-זָהָב,

וּמִין סַגְרִיר מָתוֹק-חָמוּץ

מוֹשֵׁךְ מִבַּיִת אֱלֵיי חוּץ,

לָלֶכֶת-לֶכֶת וְלִנְשֹׁם

אֲוִיר שְׁקִיעוֹת כָּחֹל-אָדֹם.

מזי כהן ודפנה ארמוני – דצמבר (נתן אלתרמן/ משה וילנסקי)

אחת מן הקלאסיקות הגדולות שנותרו מסדרת הערבים הללו. ארמוני, לאחר שליוותה את איינשטיין וחנוך בהופעה הידועה בפארק הירקון ומזי כהן, בתקופת "גזוז" שלה, מהוות את אחד הצמדים הווקאליים הנשיים היפים ששמענו עד אז בערב שירי המשוררים השלישי אשר הוקדש לתל אביב ונערך ב 1980 . שנתיים לאחר מכן יחברו לשם טוב לוי ואפרים שמיר בפרוייקט "ארץ שמש" המיתולוגי. לטקסט הנפלא של אלתרמן שפורסם לראשונה במדור "רגעים" של "הארץ" בדצמבר 1934 הן מביאות יופי, עדנה והדר שרק הולך וצומח (והצירוף המופלא "הרוגי התמוזים" ממשיך להלום ביופיו בכל פעם מחדש…).

 

הָרְחוֹב הַיָפֶה-הַיָפֶה יֵעָצֵר לְבַסוֹף בְּדַרְכּוֹ.

הַשַלְוָה, אטוּמָה וְקָשָה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָה לְאוֹרְכּוֹ.

וְהַבּוֹקֶר הַלָּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ.

יוני רכטר ושם טוב לוי – הרחובות ממריאים לאט (דוד אבידן/ יוני רכטר ושם טוב לוי)

שני היוצרים הגדולים הללו משתפים פעולה, בערב שנערך ב 1980, רכטר לאחר "התכוונות", אלבום הבכורה שלו, שם טוב לוי, לאחר "צליל מכוון", בשילוב נדיר. הטקסט של אבידן  הפותח את ספר הבכורה שלו, "ברזים ערופי שפתיים" (1954), ששמו יהדהד דורות קדימה ויגיע עד ארז ביטון ורועי חסן, ממשיך את אלתרמן ומקדים אך במעט את זך, מדבר אל שני המוסיקאים הייחודיים הללו וצומח עד עצם היום הזה.

ב 2011 אסף אמדורסקי מלחין ומבצע גרסה משלו וכך עושה ב 2015 גם הטריו "מורה" .

 

נערים יושבים על הגדר

כציפורים לא קן, לא בית.

אביב ברחוב.

והנערים על הגדר

כה נלהבי פטפוט (ואודם בלחיים)

משחקים עם צב בשריונו קודר

ואולי צמא למים.

נפתלי אלטר ואושיק לוי – נערים על הגדר (אברהם חלפי/נפתלי אלטר)

אולי המשך או תגובה ל"בין שלש לבין ארבע בוערים פנסים" האלתרמני שגם עוסק בנערי רחוב , אולי לא. בערב שנערך ב 1980 אושיק לוי ונפתלי אלטר שהיו אז בשיא שיתוף הפעולה ביניהם מיטיבים להעביר את השילוב המיוחד שבין החריפות והעליצות לבין הרוך והסנטימנטליות שכתיבה של חלפי מתוך "כאלמונים בגשם" (1959). אחד מן הביצועים היפים שאולי בקרוב, אבל עדיין לא ובהאזנתי העכשווית, ממשיך לצמוח ולהיות רלוונטי.

 

יש לי סימפטיה
לאמנות קונספטואלית בתל אביב
עיר בלי קונספציה
טיח נופל
תריס מתייפח
אוטובוס מת

נורית גלרון – סימפטיה (מאיר ויזלטיר/שלמה גרוניך)

אולי השיר הזכור ביותר, הידוע ביותר, זה שחילחל יותר מכל שירי ערבי המשוררים לתודעה הקולקטיבית הישראלית- זו המוסיקלית, זו האומנותית, הפובליציסטית, אפילו הלשונית. שנה לפני האלבום המיתולוגי שלה משירי נתן זך, בערב שנערך ב 1980,נורית גלרון שרה את הלחן של גרוניך בשיאו ואת הטקסט מתוך מחזור השירים "שרטוטים תל אביביים" שנכלל ב "דבר אופטימי, עשיית שירים" (1976). טקסט להטוטני שבין השאר משלב אנאפורה כמעט נועזת בפשטותה עם אפיפורה אלתרמנית מרגשת, נואשת ורועשת…

 

יש אשר שקטים הם השמיים

ממים או מאבן

או מהרהור בצל של בין ערביים

יהודית רביץ – יש אשר שקטים הם השמיים (אברהם חלפי – יהודית רביץ )

אחד המטמונים המרהיבים של ערב שירי המשוררים לדורותיו, העיבוד של אילן מוכיח בערב שנערך ב 1980 ללחן של רביץ, שזה עתה הוציאה את אלבום הבכורה שלה, מחמיא לקולה והטקסט של חלפי, מתוך "כאלמונים בגשם" 1959,כה מיסטי, כה קוסמי, כה נצחי עד שנדמה כי השיר נהגה ונובע מרביץ כמו גל מפכה ויפהפה. צומח עד לשמיים השקטים.

 

אני יושב על שפת הרחוב

ומסתכל באנשים.

הם אינם יודעים

שאני בהם מסתכל.

שלמה ארצי – אני יושב  על שפת הרחוב (נתן זך/ שלמה ארצי)

זהו שיר עליז למדי שמספק גישה שמזכירה לי את "יושב על הגדר" של איינשטיין. כמובן שהמתח המובנה בין הפרט לבין האל בשיר מתוך "שירים שונים" (1960) או בינו לבין העולם מודגש אצל זך, אולם הסייפא הנשאר בעינו והמבט האישי נשאר סטטי, לא מתערב, לא מביא לפעולה.

ארצי, משתלב היטב, כפי שמוזכר ברשימה זו לרוב, בז'אנר שירי המשוררים והישראליות התל אביבית הכל כך מובנית בפרסונה האומנותית שלו. פרסונה ששורשיה בתנועת נוער ובלהקה צבאית וביטוייה בשאיפה לאינטלקטואליות ומבע מלא בטחון עצמי, מבצע שיר צומח ואקטואלי .

 

ועתה, "מה קמל" ?

 

בין ארבע הרוחות יש עמוד התיכון

עמוד התיכון לנשמת כל חי

כל הנשמה בצרור החיים

וצרור החיים בעמוד התיכון

שולה חן ו"אבירי מפתח סול" – עמוד התיכון (דליה רביקוביץ' – דפנה אילת)

מתוך "אהבת תפוח הזהב" (  1959 ) שיר בעל עוצמות רבות, משלב מיסטיקה קבלית עם כאב אישי אינדבדואלי, ומבוצע בערב הראשון ב 1972 עם הביצוע מלא הפאתוס של חן שקמל עם הזמן ולא עמד במבחנו.

 

 

אל תחשוב לי זאת לעוון

עקבתי אחר מעשיך

שלושים ושתיים שנה מתחת שמיך

מספיקים לאדם נבון

לעמוד על מידת רחמיך.

שולה חן – אל תחשוב לי זאת לעוון (נתן זך/ שוש רייזמן)

לא בפעם הראשונה ולא בזו האחרונה הקשר בין אדם לאלוהיו תופס מקום משמעותי בטקסט בסדרת ערבים זו . יש משהו מיוחד בלחן של רייזמן, אחר. גם הביצוע של שולה חן ב 1972 מעניין ומפיק משהו שונה לחלוטין מן הפאתוס של "עמוד התיכון". עם זאת, גם כאן משהו גם קמל וגם נעקר מלב.

 

 

אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה

רַק אֱלֹהִים לְבַדּוֹ יָכוֹל לְהָרִים אוֹתוֹ.

אֱלֹהִים מוֹפִיעַ אֶצְלוֹ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה

וְנוֹגֵעַ בָּאִישׁ וּמֵפִיג אֶת יִסּוּרָיו.

שלישיית פיקוד המרכז – סוף הנפילה (דליה רביקוביץ'/יאיר רוזנבלום)

אולי בשל העובדה שהערב נערך ע"י גל"צ, אולי כדי להכניס פנימה אל הקלחת את יאיר רוזנבלום, מצאה עצמה דורית ראובני , עוד לא בת 20, שרה ב 1972 שיר אקזיסטנציאליסטי , פילוסופי , כזה הדורש ממבצעת הרבה יותר מקול גדול. גיא יפה (מאוחר יותר ב"קצה השדה") ושלום קוולר ליוו את הזמרת הקטנה עם הקול הגדול ומלא הפאתוס.השיר מתוך 'הספר השלישי' (1969 ) לא נעקר מלב, אך בהחלט לא צמח מאז ולאט לאט קמל לו עם הדורות ונהיה לא רלוונטי כאשר חוסר ההתאמה בין הטקסט ללחן רק הולך ומתבהר.

 

צער אינו משאיר סימנים
זה לא נכון מה שאומרים
צער אינו משאיר סימנים
זה לא נכון מה שאומרים

צביקה פיק – צער אינו משאיר סימנים (נתן זך/ צביקה פיק)

פיק זיהה טקסט רבוע, פשוט לכאורה,מתוך "שירים שונים" (1960) ועיבד אותו באופן פופי, רפטטיבי, מתעלם כמעט לחלוטין מהפן הכאוב של השיר. לא יודע מה אתכם אבל עבורי כבר מזמן מזמן קמל. כמה שנים לאחר מכן יוציא פיק אלבום שירי משוררים נפלא עם נכסי צאן ברזל כגון "נאסף תשרי" למילים של שמואל הנגיד ונתן יונתן. בחזרה ב 1972 הדה בושס, המבקרת הנודעת לשמצה הגבירה עשות דאז וכתבה כי התאפקה "שלא לנפץ את התקליט למישמע גירסא וולגרית וקלוקלת זו".בוצע בערב הראשון, מאז זכה לביצועים רבים ביניהם של רונית רולנד וגלי עטרי.

 

אִמִּי, אִמִּי! הִנֵּהוּ שׁוּב, הִנֵּהוּ הָאַבִּיר!

הוּא פֹּה בַּיּוֹם, הוּא פֹּה בַּלֵּיל, נֶחְבָּא בְּצֵל הַקִּיר.

ג'וזי כץ – בת הרב ואמה (שאול טשרניחובסקי / שמוליק קראוס ושמעון שגיא)

במבטא האמריקאי הכבד מביאה ג'וזי כץ בערב שנערך ב 1973 את המערב לשיר היידישאי כל כך של המשורר היהודי- רוסי. החמלה והרוך שולטים בלחן ובעיבוד של קראוס ושגיא למרות החוכמה העממית והערמומיות הטמונים בתשובות האם של טשרניחובסקי. יפה, אבל עם הזמן, קמל והולך, נעשה לא רלוונטי וזר. זהו פרק מתוך "בלדות לרמיזא" שחיבר המשורר, פורסם לראשונה ב"הארץ" במרץ 1942 והופיע בספר "כוכבי שמיים רחוקים" (1943).

 

צָנַח לוֹ זַלְזַל עַל-גָּדֵר וַיָּנֹם –

כֹּה יָשֵׁן אָנֹכִי:

נָשַׁל הַפְּרִי – וּמַה-לִּי וּלְגִזְעִי,

וּמַה-לִּי וּלְשׁוֹכִי?

מיכל טל – צנח לו זלזל (חיים נחמן ביאליק/ דפנה אילת)

הגוזל ב "לבדי", זה ששילם את המחיר ב "לא זכיתי באור מן ההפקר" והקורבן המוגזם ב "הולכת את מעמי" וככלל, דמותו הקורבנית האהובה על ביאליק ממשיכה להתחבט עם עצמה בטקסט מ 1911 ולהפציר בנו לרחמים, הפעם כזלזל. הלחן והביצוע מ 1973 לא חצו את מרחבי הזמן עד כה, לא התעוררה אף אדוות רגש. קמל לגמרי.

 

https://www.youtube.com/watch?v=hV01xGMPp80

קסם לי קסמה הלענה

במרירות מיצה חריף הריח

רק למענה למענה

נד אני ונע אדם אורח

קסם לי קסמה הלענה – דודו אלהרר (חיים לנסקי/ רפי קדישזון )

מן המאסר (על פרסום שירים בעברית !) בלנינגרד, 1934, כותב לנסקי על מרירות, על נוודות, על רוחות קדים, על אהבה ואהובה שמרירותה קוסמת לו בין החומות ומאחורי הסורגים. הלחן של קדישזון לערב ב 1973 והעיבוד התזמורתי הפסטיבלי לוחץ על בלוטות הרגש והיופי הנוצר נעים לאוזן אך לא שרד את משוכות הזמן וסגנון השירה של אלהרר, כמו של רבים מזמרי התקופה, אובר-רגשני ומקושט, קמל יחד עם השיר.

 

בְּבֵית קָפֶה, מִצַּּד הָרְחוֹב.

מִי שֶהָיוּ פּה – אֵינָם

. מִי שֶחָשׁוּב כְּמֵת

 וּמִי שֶחָשׁוּב כְּנָם.

חנן יובל – אחד בינואר בלילה (אבות ישורון/ חנן יובל)

נסיון מעניין של המעבד יאיר שרגאי בערב של 1980 לקחת את הטקסט המחודד והישורוני כל כך מתוך "השבר הסורי אפריקני" (1974) למחוזות קצת פחות נאיביים מהמצופה מחנן יובל, נסיון שכשל, וקמל. ב 2014 נכדתו של אחיו של המשורר פרלמוטר, כרמי זיסאפל, מבצעת את השיר בלחן חדש בפרוייקט המשובח "טוב שהעולם גדול".

 

ועתה לשאלה השלישית של גולדברג , "מה נעקר מלב ?"

 

שִׁיר לָאוֹהֲבִים הַנְבוֹנִים

אָשֶׁר בִּתְבוּנָה יֹאהֲבוּ.

יְמֵיהֶם בַּנְעִימִים יַחְלְפוּ

גַם בְּרִדְתָם שְׁאוֹל לֹא יַזְקִינוּ,

נֵצַח לֹא יִפָּרְדוּ

יָחַד יִחְיוּ

בְּבַיִת אֶחָד.

חווה אלברשטיין – שיר לאוהבים הנבונים (נתן זך/דפנה אילת)

השיר האורפיאי הזה מתוך "שירים שונים" (1960) שכורך תבונה ואהבה, אולי מנציח איזשהו יסוד אפלטוני בביטוי השירי של זך מקיים בתוכו אלמנטים מרכזיים רבים בשירת זך ומשקף את אנינות הטעם של אלברשטיין בבחירת השירה שברצונה לבצע כשירה מולחנת. עם זאת, בפרספקטיבה של שנים קשה לומר ששיר זה שבוצע ב 1972 נכנס לפנתיאון של הגדולים בשירי אלברשטיין ועל אף הפן המוסיקלי המהודר והדרמטי של המלחינה אילת ושל המנצח פנחסי, ניתן בהחלט לומר שכמעט ונשכח מלב, בשונה מן הביצוע המאוחר יותר של נורית גלרון מ 1981.

 

שָׁם יָדַעְתִּי חֶמְדָּה שֶׁלֹּא הָיְתָה כָּמוֹהָ,

וְהַזְּמַן הַהוּא הָיָה יוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּשַׁבָּת

 וְכָל בַּדֵּי אִילָנוֹת הָיוּ מִתְעַצְּמִים לִגְבֹּהַּ. 

 

צילה דגן – חמדה (דליה רביקוביץ' – מוני אמריליו)

מן הערב הראשון ב1972 הנה שיר זוהר, צבעוני, קלאסי, נשי מאין כמותו בביצוע של זמרת נפלאה, אולי, אם ניתן לומר זאת, נפלאה מדי… כצילה דגן, שיר שמעט נעקר מלב וחבל (ולחיזוק אמירה זו, אין את הביצוע הזה ברשת…). "שושני הנהר" שיופיעו גם ב"תמונה" פוערות את פיהן לבלוע  כמו הילדה שסופרת את העננים לטעום את העולם. מתוך "אהבת תפוח הזהב" (1959) ומולחן על ידי מי שילחין כמה שנים לאחר מכן את השיר השני במחזור "שירי ארץ אהבתי" של גולדברג.

 

עָרֵי נְעוּרַי –

עַתָּה אֶת כֻּלָּן כְּבָר שָׁכַחְתִּי,

וְאוֹתָךְ בְּאַחַת מֵהֵנָּה,

תּוֹךְ שְׁלוּלִית מֵי גֶּשֶׁם

יְחֵפָה בִּשְׁבִילִי עוֹד תִּרְקֹדִי

וְהִנֵּה וַדַּאי כְּבָר מַתְּ.

 

צילה דגן – ערי נעוריי (דוד פוגל/ קובי אשרת)

שילוב מרתק בין הטקסט הקודר של פוגל לבין האופטימיות המובנית בלחנים של קובי אשרת. צילה דגן, כרגיל, נשית וקלאסית ובכל זאת, שיר שנעקר מלב. נכתב בצרפת בספטמבר 1941, מבוצע בערב השני ב 1973.

 

שָׁלֹשׁ אֲתוֹנוֹת מְשָׂרְכוֹת אֶת דַּרְכָּן,
שָׁלֹשׁ אֲתוֹנוֹת – מִבְּאֵר-שֶׁבַע לְדָן:
חוּמָה וּשְׁחוֹרָה וּצְחוֹרָה, – לְאִטָּן.

עדנה לב – שלש אתונות (שאול טשרניחובסקי/ ידידיה אדמון )

מנהרת הזמן נכנסת למצב טורבו בביצוע מ 1973  לשיר "כנעני" לכאורה כאשר רק כלי המיתר ונגן כל ההקשה הצבעוניים מסגירים את  האוריינטציה האירופאית – קלאסית של התזמורת.

בלדת עם שנקרעת בין הרצון במדבריות ובמקומיות לבין המקורות התרבותיים השליטים. שלש אתונות וביצוע שנעקרו מלב כבר בשנות השבעים… שיר שנכתב בתל אביב ב 1939 ופורסם ב"שירים" (1943).

 

קרון יחידי אחרון כבר נכון לדרך,

הבה נעלה וניסע

כי לא יחכה

ליאור ייני – קרון יחידי ואחרון (דוד פוגל/ שלמה ארצי )

אחד מהזמרים הפחות מוערכים בתולדות המוסיקה הישראלית שר ב 1973 לחן מצמרר של שלמה ארצי לטקסט שיקבל משמעות כפולה כפליים ומרה שבעתיים לאחר שנים כאשר פוגל יימצא את מותו באושוויץ לאחר שהגיע באותו קרון יחידי ואחרון, עבורו. כה יפה וכמה שנעקר מלב. נכתב בווינה ב 1919.

 

וְהָיָה כִּי תִמְצְאוּ מְגִלַּת לְבָבִי

בֶּעָפָר תִּתְפַּלָּשׁ,

וַאֲמַרְתֶּם כֹּה: הָיָה אִישׁ תָּמִים וּפָשׁוּט,

וְעָיֵף וְחַלָּשׁ.

דני ליטני – והיה כי תמצאו (חיים נחמן ביאליק/ דני ליטני )

השילוב בין המאצ'ואיזם האינהרנטי לקולו ולשירתו של ליטני לבין הצינעה, המבט הפנימי וה"חלושס" של ביאליק בשיר שב-1911 פורסם בקובץ 'שלכת' מעט מבדח בעיני. בערב שנערך ב 1973 ליטני מביא את דילן לאודסה וזועק את לבטיו והתחבטויותיו של ביאליק בדרך ובעוצמה שהאחרון לא יכל היה אף לדמיין. שיר מעניין שנעקר מזה זמן רב מן הלב הקולקטיבי של המאזין הישראלי.

 

שוב אותם , שוב אותם רחובות

הידועים עד לבכי עד לבכי

ואותם שוב אותם הבריות,

ואני עצמי שוב אני.

צילה דגן – שוב אותם רחובות (יוכבד בת מרים/עודד לרר)

שיר עדין, פיוטי, נוגה, חיבור מושלם בין המשוררת בת דמות היגון שפירסמה את השיר מתוך המחזור "תל אביב" בספרה "דמויות מאופק" (1941) , המלחין שהביא רק שנים בודדות קודם לכן את הלחן ל"סליחות" עם יהודית רביץ הצעירונת והזמרת הנפלאה צילה  דגן – חיבור מושלם שנעקר מלב מזה זמן רב.

 

אז היה לה עדיין ריח של ים,

של צדפים, וקליפות תפוזים ושרב טרם – קיץ,

והקסם הזה של בלתי מסוים

ונודע כחלום שחלמו פעמיים.

אורה זיטנר – אז היה לה (לאה גולדברג – סשה ארגוב)

יוני רכטר מעבד לערב שנערך ב 1980 את הלחן של סשה ארגוב והשורות הקסומות של לאה גולדברג מתוך "עם הלילה הזה" (1964) חותרות תחת העצב ביופי נשגב ומטאפורות מופלאות כ"ערגה מלוחה". נדמה שארגוב, וגם רכטר, חוזרים לימי כתיבת השורות של גולדברג, וכך, למרות החידוש של "בוסה" ב 2008, נעקר השיר מלב…לשיר גם גרסה מוקדמת של צמד "הפרברים".

 

אָז לָמָּה לָנוּ כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה.

אָז לָמָּה לָנוּ כָּל הָעִנְיָן הַזֶּה.

מוּטָב כְּבָר שֶׁנֵּלֵךְ בִּגְדוֹלוֹת.

מוּטָב כְּבָר שֶׁנֵּלֵךְ בִּגְדוֹלוֹת.

 

דני ליטני – דיון דחוף (דוד אבידן/ דני ליטני)

 החיבור בין ליטני לאבידן כבר הרבה יותר טבעי וברור מהקשר לביאליק…יש את כל הרכיבים באבידן שיקרצו לליטני בערב של 1980: מחוספס, ציני, מתוחכם, גברי. שיר טוב, חזק, מעניין, אמין, ואחרי הכל, כמעט ונעקר מלב.

 

עוֹנַת הָרְחִיצָה בְּתָקְפָּהּ וְהוֹדָהּ.

בָּאִים וּבָאִים וּבָאִים…

הַיָּם מִתְפַּקֵּעַ מֵרֹב עֲבוֹדָה,

מֵטִיחַ רֹאשׁוֹ בַּסְּלָעִים!

גרי אקשטיין – קשה להיות ים (נתן אלתרמן/ גרי אקשטיין)

הנאה גדולה רוויתי מהביצוע המלבב מ 1980 של גרי אקשטיין, מגדולי הגיטריסטים ששמעה המוסיקה הישראלית שיחד עם המעבד ננסי ברנדס, בימים טובים יותר, לקח את הטקסט האלתרמני הממולח והקיצי , שפורסם לראשונה ב "דבר" בשנת 1934ועשה ממנו מטעמים. דוגמא לשיר שיכול להעקר מהלב ולשוב לצמוח. מומלץ להאזין ולהכיר (מחדש…).

 

העיר בכתונת הפסים
של גגוני המרפסות,
ויין זך בפנסים,
ואור דלוח בכוסות.

מתי כספי – ערב בבית הקפה (לאה גולדברג/ מתי כספי)

כספי , ב 1980, בתקופה לאחר "ארץ טרופית יפה" ו "צד א' צד ב'" בו ביצע את "זה מכבר" למילים של גולדברג ולפני "סוף היום" במטמון קטן ועירוני מן הספר "עם הלילה הזה" (1964) שמנציח את האורבניות התל אביבית של שנות השלושים והארבעים שהייתה אהובה כל כך על גולדברג כאשר השתייכה לחבורת "לקראת" של שלונסקי. אי הכללת השיר באלבום של כספי גרמה לו להיעקר מלב וחבל…

אם כך, אלו היו חמישים האגורות שלי במסע האישי/שירי/מוסיקלי שלי במנהרת הזמן בחזרה לשלושה ערבי משוררים שהיוו נקודת ציון בסוגה הכה ישראלית של הלחנת שירי משוררים. ומה אתכם ? איזה שיר צמח אצלכם ? מה קמל ? מה נעקר מלב ? לאה (ואני…) נשמח לקרוא…