גיא טנאכתבתי ודיברתי לא פעם על הפער ההולך וגדל בין התוצרים שמפיקים תלמידי ובוגרי "מיוזיק" לבין אלו של בתי ספר למוסיקה גבוהים אחרים. אחרי פרוייקט "עבודה שחורה" הנפלא, האלבום המצויין של Proud Madam והלהיט התורן בדמות להקת "סיסטם עאלי" מגיע אלבום בכורה נפלא ומרגש של הגיטריסטית והיוצרת לונה אבו נסאר, "אספר לך",פרוייקט גמר בבית הספר, שמשלב עברית וערבית בניסיון ראשון ,ואני מקווה שלא אחרון.
פתיחת האלבום בקטע האינסטרומנטלי "כאן יא מכאן" משתלבת עם הסיפוריות והשורשיות שרוצה להביא אבו נסאר לתוך המוסיקה העכשווית. כלי מיתר עדינים שהופכים אט אט לסערה ולהקדמה לסיפור שהולך ומתרגש על המאזינים.
"מנוולים השקרנים/ מה הם רוצים/
הייתי מלכת העולם/אך המשקה רימה/
שמו לי סם/שמו לי סם/
תיזהרי שלא יקרה לך גם/מה שמת לי בבוקר בפינג'אן?"
סערת המיתרים של הפתיח עוברת לאחד השירים המרגשים שנשמעו במוסיקה הישראלית לאחרונה. שיר כאב שחודר ומצמרר מתחת לעור כל נים וכל עצב- על מורשת של אם פגועת גורל, מורשת של חרדה,פחד,חוסר אמון אותה היא מנחילה לבתה: "ירח שלי/ תעצמי עיניים/ אל תדאגי/ אתן לך הכול/ אבל אין לי/אין לי". השיר בו השתתף בלחן המפיק המוסיקלי והמעבד דרור רותם, מסתיים בשתי שורות בערבית שמחזירות את הפתיח לסיפורי האגדה הערביים: כאן יא מכאן, אולי כדי להרחיק את הכאב מהכאן והעכשיו, ולו במעט. פתיחה מהממת בעוצמתה לאלבום.
همسة ورا همسة
شو هالدوشة
عم بتحضرولي إشي كبير
من ورا ظهري
ב"מישוואר" (טיול), אבו נסאר חוזרת לטיול של זמן אבוד. ניתן רק לשער את התהפוכות והקשיים שעמדו בפניה של אבו נסאר כאשר החליטה לממש את חלומה וללמוד בבית ספר גבוה למוסיקה בתל אביב על כל הדברים המשתמעים מכך. בטקסט השואל היכן הוא השותף לטיול ההוא מן העבר קיימות תחושות של פליאה ואפילו תסכול, "מה עבר לך בראש" שואלת לונה ולנו נותר רק לשער וליהנות מתחושה של כישוף וגעגוע .
"צלקת שלי/ היעלמי/
עינייך רודפות אותי/הרגעי/ הכל יגליד/
צלקת שלי/ היעלמי/ עינייך שורטות אותי"
פסיכדליה ושירה שהזכירה לי את פי.ג'יי הארווי מעורבבת כאן עם בלדה רגישה בתערובת טורדת עצבים ותחושות. "להאשים,להאשים" חוזרת על עצמה דגימת קולה של אבו נאסר שמראה כאן יכולות קוליות וביצועיות מגוונות וביטוי יצירתי רגיש ותקיף גם יחד.
أجراس أجراس
أولاد أولاد
زواج زواج
يوم الأحد
"במשי לה אודם" (צועדת קדימה) מביא לפנינו טקסט שיותר מכל טקסט אחר טומן בחובו את הקונפליקט בין הסטטיות לדינמיות, בין השאיפות לחששות. אמנם הדמות שמרמז עליה השיר אינה בהכרח דמות היוצרת עצמה אבל קשה להתכחש לכיוון האישי. הגיטרות של אבו נסאר ודרור רותם משתלבות נפלא עם הבס של תום אלבז ויוצרות בלדה מרגשת של תקווה ושל צמיחה.
"לא ברור אם לצחוק או לצעוק/
רגליים באוויר/ כל יום/
לנסוע לברוח להדחיק להדחיק" (רכבת)
שילוב של צליל ערבי עם בלוז מרכיב את אחת מהפנינים של האלבום המרתק הזה. השירה התיאטרלית המתעתעת של אבו נסאר היא המטמון של השיר. לא שמעתי יכולת כזו מאז אלבום הבכורה של אתי אנקרי לפני יותר מעשרים שנה. אבו נסאר מוסיפה כל העת ממדים ליכולת השירה שלה וכל העת מוסיפה לפמפם עוד ועוד את הזוית של המבט האובד, המנסה לפענח את היום יום ובוחר בציניות ובריחוק כפתרון זמני עד שיום אחד תגיע התשובה.
بنت مين إنت يا حلوة؟
عنجد شو بتحكي
كيف الماما مع البابا عم تحكي؟
الله بعينها وبعينك
اليوم كل العالم بطلق
"בינת מין" (הבת של מי את?) הוא שיר על גבול הפופי שעוסק בחוויה הקולקטיבית הרכילותית והחברתית של נעוריה של לונא. היא מציירת את החוויה הפולשנית הזו במכחול צבעוני ומלא הומור. הפרקשן של יוני אפרתי דומיננטי ומסייע ביצירת אווירה שוקקת וסואנת כבשכונה הנצרתית של נעוריה של לונא.
"הגוף בוער/ סערה באופק/
סובבתי את הראש/והבטתי בהן/
העיניים שוברות אותי" (עיניים)
שירים על רגעים מסוימים בחיי היוצר אינם דבר חדש, לא במוסיקה הישראלית ולא בעולם. אבו נסאר מצליחה בשיר קצרצר להכיל גם את הרגע וגם את מה שעומד מאחוריו- את תחושת הבערה הפנימית, את העמימות של הקריאה בחושך ואת השתקפות העיניים, שלה עצמה בחלון, או של אדם אחר בעיני רוחה, שאינן נותנות לה מנוח. השיר העדין מגיע לסיומו בסוג של קרשצ'נדו שנמוג לאיטו עד שוך הסערה או עד שהתשישות גוברת.
"את עדיין בוהה באור/ הירח עולה כל יום/ בשבילך/
והופך מקטן לגדול/מחזיקה לך את הידיים/את לא מרגישה" (בוהה)
אבל בשבילי,השיר שייחרת בזכרון ונגע בי יותר מכל אחד מן השירים באלבום היפהפה הזה הוא "בוהה". הגיטרה האקוסטית של דרור רותם שהלחין יחד עם אבו נסאר את השיר, מאופקת ובסיסית ומשתלבת עם הקול האותנטי,האמיתי,המחוספס קמעא של לונא ששרה שיר כאב שלא שב משום שנדמה כי אינו עובר לעולם.
לונא אבו נסאר לא התברכה בקול אלוהי, לא בעוצמתו ולא בגווניו. העוצמה הגדולה שלה היא היכולת לשכנע, היכולת לשיר ישר ללב . עם היכולת הזו נולדים אך אני משוכנע שחממת "מיוזיק" , מקום בו הפלייליסט של גלגל"צ אינו עומד בראש מעיני הסטודנטים, תרמה לפיתוחה רבות. האלבום הכמעט מינימליסטי הזה פוגע ונוגע, ואיכשהו מדלג באלגנטיות על מלכודת הכובד הקיומי והרגשי שכל כך חביב על היוצרות הצעירות במוסיקה הישראלית לאחרונה כי לונא, באמת ובתמים, שרה אלינו, ישר ללב את הרגעים שלה, בטיול,בשכונה, ברכבת, מול המראה, מול הירח.