דיסקליימר: גיא טנא אתגר אותי וביקש ממני לשלב בין עיסוקי המשני כפסיכולוגית לבין עיסוקי הראשי כחובבת מוזיקה, ולנתח את "טרמינל לומינלט" של מאיר אריאל מזווית מקצועית-לייט. את השיר אני מכירה ואוהבת כבר שנים רבות, אז נעניתי לאתגר וצללתי את השיר ומקורותיו, והו, איזה אתגר זה היה. נסים קלדרון, בביוגרפיה שלו על מאיר אריאל ("ארול אחד", 2016), כתב על דמותו כ"ליצן המשתומם", ביטוי שמופיע בשיר ("דרך הדמעה של הליצן המשתומם") וטען שמאיר אריאל, בדמותו זו, "מוסיף רובד של חיוך מתבטל על גבי שבעה רבדים של כנות ומורכבות". אז כפסיכולוגית בהשכלתי, באתי קודם כל לבאס: לחפש משמעויות ורבדים נסתרים בכל אות ומילה; ולנסות ולמצוא את הפתולוגיה ואת הכאב שמסתתרים מתחת להומור השנון. עמכם/ן הסליחה.

לפני הביקור האחרון שלי בנתב"ג, תהיתי מה יש במקום הזה (ובשדות תעופה בכלל), שהוציא ממנו כל כך הרבה שירים: "לווי אותי לנמל תעופה", של שי צברי (שכתב יהודה עמיחי), "ארבע בבוקר בנמל התעופה", של עמיר לב, "המראות ונחיתות, בשורות טובות ואסונות" של רונה קינן, "המראה נחיתה כל שעה בכל עונה" של טל רמון, דודו אהרון עם טרמינל 3, משה פרץ עם "טיסה 5325" – ואלו רק חלק קטן מהשירים בעברית. אולי הסיבה לכך היא שמלבד פרידה או פגישה מחדש, יש במקום הזה, ובאופן ספציפי יותר – בפעולה של לעלות על מטוס, לעזוב ולהתרחק מפה – גם התרגשות שמלווה את המעברים האלו, איזו תחושה של חופש ושחרור – פתאום המחנק משתחרר ואפשר לנשום ככל שעולים גבוה יותר והארץ מתרחקת; דאגות היום יום הולכות ומטשטשות, עד שהופכות לנקודה קטנה באופק ונעלמות מהתודעה. אל תחפשו אותי; אחזור אחרי החגים. תחושת השחרור הזאת בכל פעם שאני מתקרבת לטרמינל 3, שמלווה תמיד בזמזום של המילים "עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי בנמל התעופה/ זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה", הביאו אותי לחשוב על כך שהמקום הזה עשוי להיות סוג של תרופה לנפש; יש שיגידו שזאת בריחה מהחיים עצמם – אני אומרת שכולנו זקוקים לחסד. כלומר, לחופש. בחו"ל.

אבל יש במקום הזה גם צד שעשוי להיות פחות נעים: אין בנתב"ג יום ואין בו לילה; קקופוניה של אורות, צבעים וקולות, 24 שעות ביממה. זה יכול להיות די מתיש; הרי כמעט אף אחד לא אוהב לבלות יותר מדי שעות בשדות תעופה. הם רק נועדו לשמש כתחנת מעבר ממקום למקום. "טרמינל", עם טום הנקס, שמשחק אדם שאיבד את אזרחותו ועבר להתגורר בשדה תעופה – הוא סרט די מדכא, בסופו של דבר.

אם נחזור לשורה הפותחת את השיר, הרי שהדובר הופנה לנמל התעופה בהמלצת רופאיו; "עת השתחררתי" – יכול להיות שמדובר בשחרור מבית חולים בעקבות מחלה, אך ייתכן שמדובר גם בשחרור מאשפוז פסיכיאטרי. אני אזרום עם הפרשנות הזאת, בהתאם לפרשנות שלי לשיר, וגם אסתמך על סיפור שמאיר אריאל נהג לספר לפני ביצוע השיר בהופעותיו ("סיפור הדשא של השכן"), שכלל תיאור ביקורו של אדם ששגרת החיים בקיבוץ העבירה אותו על דעתו ומצא את עצמו ב"בית הרגעה" (שם עדין לאשפוז פסיכיאטרי). גם שם השיר, "טרמינל לומינלט" – למקרה שתהיתם כל השנים האלו אך מעולם לא עשיתם גוגל: "לומינלט" היא תרופת הרגעה בצורת נרות בישבן שנתנו לתינוקות פעם.

תרופת ההרגעה (כמו שנותנים ב"בית הרגעה") למבוגרים, אם כך, היא הטרמינל:

"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה
אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה"

הרשו לי להתעלם לרגע מהחריזה המופתית ומהפלירטוט עם השפה העברית שיש בטקסט המרהיב הזה – כי כפי שאמרתי – לא באנו ליהנות – הרי שבבית הראשון מתגלה לנו תרופת ההרגעה: אחרי שצפה במטוס ממריא תחושת המועקה שאיתה הגיע מתחילה להשתחרר, ומפה אפשר להמשיך למסע המסחרר שמאיר אריאל לוקח אותנו אליו: אל נבכי נפשו המסובכת והמעורערת של הדובר בשיר (שהוא לאו דווקא מאיר אריאל. או שכן או שלא, אני לא מתיימרת לומר); אל המאניה, הדיפרסיה ומה שביניהן; בין מציאות וטשטוש הגבולות שלה; בין הפחד להשתגע לבין הרצון לברוח לזרועות האשליה והדלוזיה.

"לוקח לי אחר הצהריים חיובי נוסע לנמל
לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל
עצמי עונה לי בהגיענו אז נתחיל כל יום להתעמל"

אביתר בנאי שר "תמיד פחדתי להשתגע", באחד השירים היפים שכתב אי פעם. הדובר בשיר דווקא נע בין הקונפליקט הזה שבין הפחד מהשיגעון לבין ההתמסרות אליו. היום כבר לא אומרים "משוגעים", זה לא פוליטיקלי קורקט וזה גם מאוד פוגעני; ה"שיגעון" פה הוא לא בהכרח מחלת הנפש, אלא אובדן הקשר עם המציאות – הקולות שעונים לו בראשו, האסוציאציות המשתוללות, העונג שמפעיל את מנגנוני ההתמכרות ותחושת האופוריה שהיא מספק לו.

"הדלתות מנחשות אותי ונפתחות לי מעצמן
אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן
וכל האינטרקונטיננטליה מדגדגת לי כאן וכאן וכאן"

מאיר אריאל מצייר מציאות במילים שלו; אפשר לראות בדמיון את הדלתות שמנחשות את כוונתו כשהוא צועד מולן ונפתחות לו מעצמן, כמו פשוטי העם שקדים וזזים הצידה אל מול בני האצולה. "אני נכנס לאט עם הרבה טקס בישבן"; האם מדובר בישבן שבו נותנים את תרופת ההרגעה (לומינלט), או שייתכן שיש פה איזה רפרנס הומו-אירוטי, שמתקשר לשורה הבאה, שניתן לפרש אותה כתחושת עונג מיני? תחושת עונג, אגב, לא מתקבלת בגוף רק דרך יחסי מין; גם שוקולד, פעילות גופנית, לקבל לייקים בפייסבוק – וכל שאר הדברים שאנשים נוטים להתמכר אליהם, מפעילים בעצם את מרכז העונג במוח (מאחר שמביאים לעלייה ברמות הדופמין. אבל זה כבר לשיר אחר).

"לוקח את עצמי לשירותים להירגע
גונב איזו הצצונת בראי רואה שם משוגע
חתיכות כמו טרמינל רבות יש מסוגה
עומדת שם קשתית שני רימונים עגיל גדול שיער קצר
כמו איזה מטען חשוד ליד דוכן סוויסאייר
קצין הביטחון תוקע בה מבט חודר"

אחרי חווית העונג הזאת, הדובר שוב זקוק להרגעה. במראה הוא רואה משוגע; שוב הפיצול הזה בינו לבין דמותו- בבית הקודם עם "עצמי עונה לי" (קול) והפעם דמותו שבמראה. הוא מאניש את טרמינל והופך אותה לאישה, למאהבת שלו, עם שני רימוני-שדיים ושיער קצר, מושא תשוקתו. הוא אפילו משתעשע במחשבה על פעולות טרור (האלבום "חג מועד ונופל" שכולל בתוכו את השיר יצא בשנת 1978, בתקופה שבה שדות תעופה וטיסות היו יעדי טרור מועדפים) – אולי זה חלק מהריגוש שהוא מחפש לו; אדרנלין של חייל בקרב, ואולי אלו דווקא טראומות העבר שממשיכות לרדוף אותו-

"רץ ללוח הטיסות למצוא לי המראה
יש טיסה לציריך דרך רומא עוד שעה
רמקולים מנומסים נותנים לי התראה
כאן בצד פתאום אני מרגיש כמו הפרעה
הולכת ונילחצת לי החוצה הכרעה –
איי לאב יו טרמינל בלה מיה!

רץ בחזרה סוויסאירה להספיק את טרמינל
חתיכות כמוה אתה מדפדף בכל ז'ורנל
אך היא כבר לא שם וקצין הביטחון כנ"ל"

פה רמת האנרגיה מתחילה לנסוק מעלה; האופוריה מתחילה להתחלף לה במאניה, באיזושהי תחושת דחיפות מדומיינת; מאניה מוגדרת כ"מצב רוח מרומם באופן קיצוני", אבל יש פה הטעייה מסוימת: בניגוד לדעה הפופולרית, לא מדובר בשמחה או אושר. מאניה מאופיינת בתחושה של התעלות, של "אני כל יכול" (אולי הוא יהיה גיבור העל שיציל את טרמינל אהובתו מפיגוע טרור..?) שמאופיינת בין היתר בהתנהגות אימפולסיבית ללא עכבות, בשטף של דיבור ורעיונות, ובבחן מציאות לקוי. השלבים המוקדמים של המאניה מקושרים ליצירתיות, בעוד שבשלבים המאוחרים והקשים שלה מדובר באובדן כל קשר עם המציאות, בהתנהגות על סף הפסיכוזה.

הדובר בשיר מפגין שטף מילולי אסוציאטיבי (החריזה, קצב ההתרחשויות, המעבר משפה לשפה בפזמון) – עוררות מינית וטשטוש בין גבולות המציאות לדמיון: התפיסה של טרמינל כאישה, אירוע הטרור המדומיין, הדחיפות להספיק לטיסה שככל הנראה אין לו בכלל כרטיס אליה- הנסיקה מעלה מעלה – שבסופה, ככל הנראה, תגיע גם ההתרסקות:

"רמקולים מנומסים עם טון יותר תקיף
אני צריך כבר לעלות למעלה להשקיף
כאן בצד זה כל הזמן הולך ומחריף

כמעט בלי נשימה אני נתקל במעקה
אור שקיעה גדול בסנוורים אותי מכה
בואינג של סוויסאייר מחליק עוצר מחכה

בואינג אדמדם מתחיל לרוץ ומתרומם
לאט לאט ממריא אל תוך האודם העומם
דרך הדמעה של הליצן המשתומם"

פה האופוריה מתחילה להפוך ל'מציאות' מסויטת; הרמקולים המנומסים הופכים תקיפים ומאיימים, בלי נשימה הוא נתקל במעקה, האור מסנוור, הבואינג מחליק – משהו רודף אותו, משהו מתחיל להשתבש שם. לאט לאט הוא נופל מטה ושוקע – אולי לפוסט טראומה, אולי לדיכאון: "דרך הדמעה של הליצן המשתומם", אותו ליצן משתומם שמביט סביבו בפליאה ומנסה להבין את העולם; הוא מנסה להצחיק אותנו, דרך המילים, החריזה והצלילים, אבל מתחת לכל אלו מסתתר לו אדם די המום ואבוד, שמנסה לפלס את דרכו בעולם ולמצוא את מקומו, מבלי להשתגע. דרך הדמעה (שנמצאת בתחילת השיר וגם לקראת סופו) הוא אולי מנסה לומר לנו שיש בו גם את החלק של הליצן העצוב, שאנחנו מכירים ממקומות אחרים. שלמרות ההצגה החיצונית, לא הכל תותים, בעצם.

"כאן בצד כבר משתחררת לי ההתכווצות
פתאום את שמי הערב מדליקה התפוצצות
בשדה למטה מתחילה התרוצצות
כאן בצד כבר משתחררת לי ההתכווצות

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי
ביקור חודשי בנמל התעופה
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול
ממריא דרך דמעה שקופה
עכשיו… כבר יותר קל… הלחץ על העין השטופה
השלופה הקלופה
הצלופה הדלופה הפרופה הטרופה השרופה
הצרופה הגלופה
הנה כי כן
עצמי אומר לי היתה לנו תרופה"

אחרי הנחיתה (או אולי ההתרסקות) למציאות של סיוטיו, וההמראה השקטה של הבואינג האדמדם, אנחנו חוזרים להתפוצצות, להתרוצצות, לשחרור. בחזרה למלחמה, שחיה בראש שלו גם הרבה אחרי שהמלחמה שבחוץ כבר הסתיימה, למרדף המדומיין, לחריזה המאנית, לחשיבה האסוציאטיבית הזאת- אסוציאציות לפי מצלול – חשיבה שמאפיינת כאלו הסובלים מסכיזופרניה; דיבור שבו אין קשר בין מילה למילה, אלא דיבור בחריזה ולא לפי משמעות המילים. הוא מסיים במשפט "עצמי אומר לי היתה לנו תרופה". האמנם..? האם המלצת הרופאים היתה נכונה, או שמא רק העמיקה את המצוקה, את הניתוק, את הכאב? בסוף הוא הרי נשאר רדוף בעולמו הפנימי. הוא לא באמת מוצא שם את האושר; זהו רק סיפוק רגעי, שבסופו הוא שוב מתמלא בתחושת ריקנות (איזה אוקסימורון). וכך החופש אט הופך לו לבדידות:

הרי הדובר בכלל לא נוסע לשום מקום, הוא רק בא לביקור חודשי בנמל התעופה, כפי שהמליצו לו רופאיו. מלכתחילה הוא מגיע לשם אדם שבור, הלום, רדוף; אדם שזקוק לתרופת הרגעה; ושם הוא עומד וצופה דרך דמעה שקופה באנשים שממריאים ונוחתים ונוסעים וחוזרים; בתנועה שנמשכת 24 שעות ללא יום ולילה, תמיד תחת אורות ניאון נוצצים ומבצעי דיוטי פרי. הוא עומד מן הצד וצופה בחיים של אחרים שעוברים וחולפים על פניו, "כאן בצד פתאום אני מרגיש כמו הפרעה", המשפט הזה שמסתנן לו כך פתאום באמצע השיר, באמצע האופוריה – הוא שוב רואה את המציאות כפי שהיא. ובניגוד לתחושת השחרור, לאופוריה, למאניה ולתחושת העונג – יש בזה משהו מאוד מאוד עצוב, בסופו של דבר.

"טרמינל ז'ה טם איי לאב יו
טרמינל בלה מיה".

(תודה לאיתי עופר על הפידבק המקצועי)