את אלבומה החדש, הרביעי במספר, בחרה טליה אליאב, מהיוצרות המוערכות באינדי המקומי, להקדיש לזמרת הצרפתייה-יהודיה מוניק אנדרה סרף הידועה בשם הבמה ברברה. בהפקה מוסיקלית של שי לוינשטיין מותחת אליאב גשר לשנות השישים והשבעים בצרפת ומושכת משם ומאז חוטים של רגשות, מקצב, תרבות ואמירות אוניברסליות שתקפות גם לזמננו.

https://www.youtube.com/watch?v=3uWy4PzXLGQ

שיר הפתיחה "למות בשביל למות" מוציא את האלבום לדרך בקונטראסט חריף בין אווירה עולצת מוסיקלית לבין אמירות קשות וצורבות על דרכי העולם, על האלוהות הכוזבת, המולדת הקטלנית ועל אהבה מרה. לא בפעם הראשונה אחזור לחווה אלברשטיין ויוסי בנאי, אולי הנציגים הבולטים של הכתיבה הצרפתית המתורגמת במוסיקה הישראלית. אליאב מציגה אלטרנטיבה ראויה לשני הענקים הללו.

מן המהירות והתסיסה של שיר הפתיחה עוברת אליאב לבלדה "ילדותי". ילדותה הקשה בצל מלחמת העולם השנייה ואב מתעלל הביאה את ברברה לכתוב אודות זכרונות. "הזכרונות הכי קשים הם זכרונות של ילדים" תרגמה אליאב ושרה על המצח הבוער, על הדמעות השוטפות ועל קולות הילדים שלא יחזרו לעולם. השם האוקסימורוני "שמש שחורה" מציג בהתאם שיר כמעט סכיזופרני שנע בין שמחה מאומצת, כמעט מאולצת, בחירה בחיים שנרדפת לעולם על ידי שמש שחורה, ילד מת ולב שרוט ללא תקנה.

את אחד השירים הידועים של ברברה, "נאנט", מתרגם אליאב בכשרון רב ומעבירה על כל דקויותיו את הטקסט שנע בין העבר המצולק להווה טראגי ופטאלי. ברברה מבקשת שלוות עולם לאביו תחת גשם משמיים מעציבים והקונטרבס של גיא לוי מושח עוד דרמה על הסיפור הכאוב והאישי הזה שנחשף בפנינו.

"אבקת קסמים" בתרגום משותף עם חיים רחמני מבליטה יותר מכל שיר אחר באלבום את ההתאמה הווקאלית של אליאב לז'אנר השאנסון הצרפתי. הז'אנר שדורש דיקציה מושלמת שתעמוד במהירות שנובעת מן הצורך להגיד הרבה בזמן קצר, הז'אנר שדורש דרמטיות חודרת בד בבד עם הומור חד. ביצוע מצוין של אליאב שתופיע ב 27 לחודש ב"המזקקה" בירושלים.

הקלאסיקה "הגבירה בחום" שנכתבה במקור על ידי ז'ורז' מוסטקי ותורגמה על ידי יעקב שבתאי עבור יוסי בנאי ואילנה רובינא, זוכה כאן לביצוע מחודש בו מצטרף לאליאב יובל בנאי שצועד בעקבות אביו. לצערי, אין לי מילים טובות על הביצוע החדש. אולי מרעד מפני הגדולה, אולי מפני ההבדלים המשמעותיים בהתאמה ובהשפעה של התרבות הצרפתית, בכל מקרה מלבד הגימיק, לא מצאתי הצדקה לדואט החדש. אולם מי יודע, אולי הגימיק הוא העניין כאן והוא עומד לכשעצמו..

אולי השיר הטוב באלבום הוא "הנשר השחור", שיר שמשלב בין המשיכה הקמאית של ברברה לצבע השחור, לאופל לבין הרצון לעופף, לרחף עם הנשר השחור עם אבני אודם כעיניים, בינות קרעי עננים ושמיים, למקום עליו חלמה בילדותה, טרם חרב עליה עולמה. אליאב מיטיבה למצוא את נקודת האיזון בין דרמטיות לבין מלודרמטיות ומצליחה לרגש ולהישמע כמי שמבצעת שיר משלה.

יחד עם גיא לוי, כאמור, בקונטרבס, עודד שכטר בבס, בוריס מרצינובסקי באקורדיון מחוייב המציאות, קרן פנפימון בכלי הקשה ונועם דורמבוס בסקסופון אלט, מצליחים אליאב ולוינשטיין המפיק ליצור באלבום המחווה גם מחוז עצמאי של יצירה, מחוז שחוצה את המרחק בין פאריז, נאנט או סאנט-אמנד אל הארץ הצרובה שלנו ומתבסס כאן, עם כל הכאב, המקוריות והאהבה של מוניק אנדרה סרף, הלא היא ברברה, בהשג אומנותי נוסף של אחת היוצרות העצמאיות והמעניינות ביותר בישראל כיום.