גיא טנאהיה זה לדעתי במהלך הפרק התשיעי של סדרת המופת "סוף עונת התפוזים" של יואב קוטנר שהוקדש לשלום חנוך כאשר נראו אריק איינשטיין ושלום חנוך באחת ההופעות המיתולוגיות שלהם ב 1979 מבצעים את "סן פרנסיסקו" על הבמה, בעוד הקריינות של יוד מתארת את חילופי הדורות במוסיקה הישראלית והעברת הכתר מן המלך הקודם (איינשטיין) אל המלך החדש (חנוך), זה בווסט המקודש שלו וזה בחולצה לבנה אוורירית וברעמה מלבינה אוורירית לא פחות. המעבר הזה, שהוא בגדר חילופי גברי משמעותיים בהתפתחות המוסיקה המקומית, לא יכול היה שלא להתרחש , ורבים שכמותו התרחשו לפניו, אחריו, ובמקביל לו בתחומים שונים של היצירה המקומית. בכך אין חדש כמובן. אלא שה"מלוכה" של חנוך הייתה קצרה בהרבה מזו של איינשטיין למרות שרבים טוענים שהכתר המטאפורי מעולם לא ירד מראשו…
חנוך התכונן למעבר הזה, לירושה הזו, זה למעלה מעשור. הקדנציה שלו בלהקת הנח"ל בשיא פריחתה, קולו הנטמע ב DNA של האוזן המקומית עם "הייתי נער", "ולס להגנת הצומח" ועוד, האפשרות שניתנה לו להלחין לצוות הווי הנח"ל, וההכרה הממסדית שכאן צומח כשרון יוצא דופן, כל אלה הכינו אותו לשחרור מן המסגרת המוסיקלית המצליחה ביותר באותם הימים ולמפגש, מקרי או חצי מקרי עם האיש הגבוה הנערץ שנתן לו את האפשרות להלחין את שירי האלבום "מזל גדי" וביניהם "האדון הרופא", "רוח רוח" ורבים נוספים.
מכאן, הדרך הייתה סלולה. "השלושרים" עם בני אמדורסקי וחנן יובל היו רק צינור מימון עבור המשך העבודה עם איינשטיין אבל אנחנו הרווחנו את "גברת לוין", "בלדה לזבוב", "מי אם לא אלוהים" שלימד אותנו איך נשמע רוק גיטרות מכסח בעברית עוד לפני שלוח השנה הראה 70' ועוד. חנוך עבר מקולקטיב אחד, דרך להקה שנייה, לקולקטיב שלישי, תחת השגחה צמודה של אח גדול טוב ומיטיב ואח אחר, דורסני ומעיק, בורגני ותאוותני, אורי זוהר, שדחף את היצירה המשותפת של חבורת "לול" אל הפריים טיים הטוטאלי של הטלוויזיה הישראלית הצעירה והשמרנית.
היצירה של חנוך בשנות השבעים הייתה מוקד מרוכז של גאונות, לא פחות. תוך כמה שנים הוא הביא לעולם שירים כגון " "מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר", "אבשלום", "קח לך אישה", "אל תוותרי עלי", "אני שר", "למה לי לקחת ללב", "מה שיותר עמוק יותר כחול" מתוך "שבלול , "מאיה", "מה איתי", "כתבו עליו בעיתון" מתוך "פלסטלינה", "כמה טוב שבאת הביתה" מתוך "יסמין" ושיר הנושא של "מציצים".
במחצית השנייה של העשור הוביל את להקת "תמוז", פלא של אלבום אחד, לאלבום מופת מרתק עם שירי צאן ברזל כגון "סוף עונת התפוזים", שיר הנושא הנפלא, "פנס הרחוב" , "לא יודע איך לומר לך" ועוד. שנה לאחר מכן, משכשל הפרוייקט לשרוד, הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו בעברית "אדם בתוך עצמו" שהיווה מודל ליוצרים אישיים במשך עשרות שנים עד ימינו אנו עם אמירה אישית ומורכבת בשיר הנושא, "שביתה", "עיר זרה" ו"טיול ליפו" הסוריאליסטי. בשלב זה החל חנוך להפריד בין יכולתו לקלוע לאוזן הממוצעת של הקהל שלו לבין שאיפתו המתמדת לעבור הלאה אל מקום יצירתי אחר
את המחיר על השאיפה הבלתי מסחרית הזו בעליל שילם חנוך, ובמזומן תרתי משמע, דווקא באלבום שסימן את הכיוון לרוק הישראלי מאז ואילך: "חתונה לבנה". ההפקה של לואי להב וירוסלב יעקובוביץ' הייתה גדולה מכדי מידותיו של הקהל הישראלי דאז ולמרות קלאסיקות כמו שיר הנושא, "הדרכים הידועות" , "תמונת מצב" ו"שיר דרך" חנוך קיבל איתות ראשון ומוקדם על מגבלותיו של הקהל הישראלי המצומצם ממילא. חנוך הבין את המסר וחזר, ולו לרגע, לארצישראליות הכה אהובה ובטוחה מסחרית ב"על פני האדמה" הרוגע והמופנם.
כמו לפי הזמנה, בתקופה בה רעדו אמות הספים במדינה יחד עם צה"ל המדמם בלבנון והאינפלציה שאיבדה שליטה, הגיע האלבום שהפך את חנוך, לרגע קל, לא רק לאומן המוערך במדינה אלא גם למצליח בה בעת ובעונה אחת, "מחכים למשיח". "זה לא נח", "בלי לומר מלה", "קרן שמש מאוחרת" ובעיקר שיר הנושא שהפך להמנונו של דור הפך את חנוך לקולו של העם בתקופה שעדיין לא נרתע ממנו. הכישלון המסחרי של "רק בן אדם" לקראת סיום העשור למרות להיטים כמו שיר הנושא, "כדי לחיות" ו "נגד הרוח" האלמותי, הניח נדבך נוסף ביחסים הבוגדניים של הקהל הישראלי עם חנוך.
"בגלגול הזה" היה החוליה האחרונה של העדנה בין חנוך לקהל הישראלי הרחב. עם שירים כמו "אומרים שבלי", "דיאלוג", "בדיוק כמוך", שיר הנושא ו"ככה וככה" כבש חנוך את גלי האתר ותכניות האירוח של תחילת ערוץ 2 אך מנקודה זו ואילך הלך והצטמצם הקהל שהיה קשוב ליצירתו וציפה לה כאשר הרוק הישראלי הצעיר סיפק גיבורים חדשים , מהם אנטי גיבורים של ממש שנטרלו את יתרונו היחסי של חנוך אל מול המסה המרכזית של היוצרים בארץ
אז נכון, במשך רבע המאה שחלפה נוספו מספר שירים של חנוך לפס הקול של חיינו ונטמעו בו , שירים כמו "מביאה הכל", "אל תוותר", "אל תקרא לי עם", "לעולם לא אעזוב אותך עוד", צמד הלהיטים מתוך "מוסקט", אלבומו האחרון עם איינשטיין "כל אחד רוצה" ו "גיטרה וכינור", "אהבת נעורי" וככלל, שירים שלא בדקו גבולות מוסיקלים או סגנוניים וחלחלו לתודעה על חשבון שירים רבים, מהם שכתובים היטב ובדקו גבולות כאלו יחד עם שותפים צעירים ליצירה ולא מצאו אוזן קשבת אמיתית בקרב הקהל שהמסה הקריטית שלו חיפשה צלילים רעננים. חנוך ניסה לצאת עם משה לוי פעם ופעמיים, לשתף פעולה עם תותחי רייטינג כגון שלמה ארצי ושרית חדד אבל התוצאה נותרה כמות שהיא, טרגית אבל ברורה: החדשנות, הבדיקה המתמדת, הפרסונה היצירתית של חנוך הפסיקה להשפיע ולרתק את הקהל הרחב שהכרונולוגיה והאבולוציה של גיבורי התרבות והמוסיקה הפנתה אותו, באופן טבעי ואכזרי לאפיקים אחרים, נוחים יותר, צעירים יותר, אחרים יותר.
שלום חנוך ויצירתו חקוקים באותיות זהב, או מוטב לומר, אותיות ברזל בתרבות הישראלית בכלל ובמוסיקה המקומית בפרט. ככותב טקסטים, כמלחין וכמבצע הוא היווה ומהווה מודל ליצירה אישית וחוקרת בקרב מוסיקאים רבים בישראל וחגיגת תחילת העשור השמיני לחייו מהווה הזדמנות ראויה לסיכום ביניים ואומדן מפעלותיו. אולם כאשר דור ה"רוקסאן" מתקרב לשנת החמישים לחייו ומהווה כבר שנים מודל ליוצרים הצעירים שלנו, כדאי להודות באמת המכאיבה לי ולבני דורי , גם אז ממש, אבל ממש לא נוח: שער הברזל ננעל מאחורינו ואת גיבורי המוסיקה החדשים שלנו צריך לחפש כבר במקומות אחרים. אוהבים אותך שלום, את הניצוץ היצירתי נחפש במקומות אחרים.