"מה יש לו לאדם בעולם/

שאינו יכול לעולם לאבד?/

קם הוא בבוקר זריחת עפעפיים/

עוד בוקר של יום הוא סופר ומודד"

בשורות אלו נפתח שיר הנושא של אלבומה השני של הילי בוימל, אלבום שכתבה והלחינה, הפיקה במשותף עם אבי אלבז וטל מרקוס, ובו היא מתמודדת עם אתגר האלבום השני הידוע לשמצה.

השורות הפואטיות הללו, שורות שנדמו לי בתחילה כפרי עטו של משורר בסדר גודל של חלפי או זך, מציגות, ולא בפעם האחרונה, את הפן הבלדי בו מצטיינת בוימל. קולה נוגע, אופן הביצוע משכנע והגיטרה החשמלית השורטת שלה לא פוגעת בבלדה, לא נשמעת זרה או מושתלת והשיר פשוט מצוין. גם השיר "בוקר", פשוט ורומנטי, מתעלה לטובה כאשר מתוך המלודיה היפה צומחים בדקה האחרונה שלו שכבות שכבות של פרקשנס ופעמונים (מתן אפרת המצויין כתמיד), קולות על גבי קולות וטפטופי פסנתר (אדם יפרח) במעין אוונגרד אורח לרגע.

ב"דגה", שיר סוריאליסטי משהו עם סאונד מציף ומהפנט משהו , שרה בוימל על "דגה עם קוצים בשני כיוונים ורגליים של אשה" שהיא למעשה "ילדה עם צמות בידיה פרחים/ מבטה של משוגע". היות ותמיד אחפש את הנמשל בשירים מסוג זה, אכן חיפשתי אך לבסוף העדפתי להסתפק ב"פשט", ולהתלוות להילי ולדגה, אחת הן,או שתיהן, למעמקים , ולזכור את שורותיה של המשוררת זלדה המתייחסות לקרקע הים כנקודת זינוק אל הרקיע…

לבוימל חשוב להראות ולהשמיע גם את משיכתה לרוק. השיר "מסך לבן" , למשל, משלב רוק גיטרות מחוספס עם טקסט מופנם אך ניכר משהו שטוח ולא עובר רגשית. ב"רכבת הרים", כשמו כן הוא, השיר נע באומץ יצירתי בין רוק גיטרות אגרסיבי למדי לבין אתנחתות מפתיעות ושקטות אבל בגדול, בוימל מתפרשת מדי באלבום זה ובין שבעת שיריו אי אחידות שמתבטאת בעיקר בחלוקה בין שקט לרעש, בין חדירה לעומק לבין התמודדות עם אתגר בעזרת דיסטורשנים ווליום, התמודדות שצולחת הרבה פחות.

הילי בוימל היא יוצרת שמחפשת אתגרים, תרה אחר התפתחות. היא מוסיקאית מעניינת שלא מתפשרת וכאלה לא רבים במחוזותינו. ""בין השמשות" הוא מסע שאינו מיועד לכל אוזן אך עם זאת לחלקנו, הוא יהווה מנה של מעורב פתח תקוואי גדוש ומגוון. מבחינתי, שיר הנושא הוא אחד הטובים ששמעתי לאחרונה והוא הוא מה שאקח עמי הלאה.