יהלי סובול הוא בראש ובראשונה אומן של מילים. על המוסיקה הישראלית הוא כבר הטביע חותם ברבע מאה של פעילות מוסיקלית, עם "מוניקה סקס" ובלעדיה, אבל כעת, באלבומו השלישי שיצא תשע שנים לאחר "אלדורדו" עם רע מוכיח, שיצא בתורו כתשע שנים לאחר "סוס", יהלי סובול הוא בראש ובראשונה אומן של מילים.
עם אסף אמדורסקי בעמדת המפיק המוסיקלי נדמה שסובול מרגיש רגוע ובוטח מתמיד. הוא יודע שאמדורסקי, בן דורו הכרונולוגי והתרבותי, יידע לתרגם את סובול המוסיקאי לסאונד הנכון, והוא עצמו שם דגש על טקסטים על סף השירה, רצופים מטאפורות נפלאות כמו שורת הפתיחה של האלבום "מה שניסיתי לצייר יצא בסוף אשה" ("כל יום קצת") , שאלות קיומיות של אומן כמו "איך אפשר להבחין בתמרורים/ כשהשקיעה כל כך יפה?" ("כל יום קצת") או הצהרות שאיכשהו לא נשמעות כפאתוס כאשר הן בוקעות מנפשו של סובול כמו "כשהולכים נגד מרגישים יותר" מתוך שיר הנושא.
החל מרצועה מס' 4, "תני לי", שמחליף בין פאנקיות לבלדה וחוזר חלילה, התחלתי לחוש בטיפוס לקראת שיא. בתחילה לא ידעתי מהו. אך הוא התגלה ובאיבחה אחת הבנתי עד כמה "ריצות ארוכות" משלים תהליך הבשלה ארוך, על אש קטנה, של סובול, כאומן גדול ברוק הישראלי. זה מתחיל עם "מילים", השיר בו הפואטיקה הסובולית, עם שורות כמו "ילדת הגלגיליות התירה כבר את השרוכים/ הבוץ על הכדור כבר אבן" ו" זה כבר הזמן הזה שהצרחה של העורבים/ מהדהדת ברחוב כמו מכונית שחורה" הגורמות לבשר להעשות חידודין חידודין ועם המקבילה לשאלה הסלינג'רית "לאן הברווזים עפים כשהאגם קפוא?" , "לאן שטים שודדי הים כשאין מפת אוצר?" , פואטיקה שעטופה נפלא בצליל אמדורסקאי מובהק. ולאחר כל אלה, או למעשה בעיצומם, שר סובול "אני לא רוצה מילים", אבל לא יכול בלי..
ב"סתיו" המלודי והחמים, במכוון או לא, מתכתב הטקסט של סובול עם חלפי ("בן אדם יושב בחדר/ מנסה לזכור") וסומק ("אלו מסלולי הכוכבים/ התנגדות חסרת כל ערך") ולמרות החמימות הזו סובול מחמם מנועים ב"עד שלא", שיר בו הגיטרות החשמליות שלו ושל זואי פולנסקי לצד הקלידים המגוונים והדומיננטים של יונתן דסקל תופסים נפח ומזכירים את הרוק המסוגנן , כור מחצבתו של סובול. סובול שר "אני הולך ליפול וזה יקרה כבר עוד מעט" אבל נשמע כמעט הרואי כאשר הוא מאיר לנו את הכניעות והנצחונות הקטנים שירצפו את הדרך עד שתחדל. ב"תאטרון תנועה", דימוי ארוטי מרגש ממש :" הוא חזק והיא גמישה/ ועוד מעט תהיה פה הרגשה", פותח דלת לזוגיות מבוגרת ובשלה, עייפה אבל פועמת, "זוג עורבים על חוט חשמל" שיודע את חולשותיו, לעומק וליופי.
אבל "השאלה" היא זו שעשתה עבורי את האלבום. השיר שמעיר את שנות השמונים המאוחרות באוזניות שלי עם עיבוד והפקה מהוקצעים של אמדורסקי, עם בס מושחז של אורי קוטנר ועם "שאלה זוחלת על הרצפה/ צל בנעלי עקב/ משחק של אור וצל" ולאחר מכן "שאלה/עומדת שם הסכין/ מושחזת על ימים ריקים"- פשוט נפלא. הטבעיות בה מצליח סובול לשלב כתיבה פואטית שכזו שכאילו מחכה לקוצר הגדול מדי יום ביומו, עם מתכונת טיפוסית של פופ/רוק, ראויה להערכה, כמעט להשתאות.
ה"אוצר" שעמו בוחר סובול לחתום את האלבום, הוא אוצר של מילים, של שירה. עבור סובול "הכל בזול" בשוק המילים אבל הברירה בה הוא בוחר היא "לשיר/ להיצמד לגוף/ עד שעמודי הבניין יתמוטטו" וכמו שמשון הגיבור המגולח והנבגד, סובול נצמד לכוחו, "מותש כפול מיליארד" ומעניק לנו את הבשורה התשע שנתית שלו, גדל , מתבגר ומבשיל הלאה. נשתמע ב 2026.
השארת תגובה