"הצועניה" היא המוסיקאית והיוצרת לירון מיוחס שמוציאה כעת, לאחר שנים של נדודים והתנסויות מוסיקליות ותרבותיות, אלבום בכורה בהפקתה של יעל דקלבאום, מה שלכשעצמו מצדיק תשומת לב מיוחדת.

את האלבום פותח המזמור "אנה פנה דודך" בלחן הותיק של גיל אלדמע מתוך "שיר השירים" כאשר הוא מעובד ומופק בשמחת חיים תוססת ומהורמן נפלא על ידי דקלבאום המפיקה.גם בעברית המקראית וגם במילים באיטלקית שכתבה בעצמה מיוחס עצמה נשמעת אנרגטית מאד, עולצת כמעט ולא יכולתי שלא לחזור בזמן אל שנותיה הראשונות של הקריירה של אחינועם ניני ולקשר את מיוחס אל שנים אלו, הן מבחינה סגנונית והן מבחינה ווקאלית.

"לילה" כבר מציג פן אחר ביצירה של מיוחס- איטי, מתפתל, בעל פנים אפלים. מסע הדילוגים הבינלאומי ממשיך, עם זאת, כאשר מיוחס מספרת כי מקורו של השיר בגינאה קונארי המערב אפריקאית. המילים לפזמון דווקא שייכות לאשר מזרחי מתוך הפיוט "אל חביבי" ממסורת יהודי חלאב  אשר בסוריה. גם כאן, החצוצרה של טל אברהם דומיננטית ביצירת סאונד בעל ארומה רכה ורוחנית.

"רוחות מדבר" מראה שוב, צד נוסף בפרסונה האומנותית של מיוחס, כאן הנדודים מקבלים סאונד מדברי יותר, קשיח יותר אך לא פחות נשי. הטקסט המינימלי  "רוחות מדבר יקרבוני. אל האדמה שבה חפצתי." מושר מספר רב של פעמים כמנטרה ומערבולת החול הזו בהחלט משכרת וסוחפת.

לאחר Gu ilê aiyê קטע כלי קצר בואכה ברזיל בו מיוחס מזכירה לנו שהיא בראש ובראשונה פרקשניסטית מיומנת, מגיע "נשיקה ממרקש", מעין בלדה עדינה בה מזכירה לי מיוחס את אתי אנקרי , הן בגון קולה, הן בגישה לשירה ומי יודע, אולי בשל הנגיעה הצפון אפריקאית של שתי היוצרות. אהבתי, אם כי לא מדובר בקטע המורכב ביותר והמאתגר ביותר באלבום. וטל אברהם כבר אמרנו ?…

"מזרה ישראל" מספר ירמיהו ללחן של אמיתי נאמן נפתח ברפרנס ל"אור" של שושנה דמארי, ממשיך לרפרנס ל Don't Let me be Misunderstood וממשיך לסוג של הצהרת כוונות של מיוחס, הצגת זהות הנוודות הצוענית המתחילה בשורשים היהודיים, דרך הקוד הגנטי הנודד של העם שלנו וכלה בנדודיה שלה ברחבי העולם, כדי שלא תהיה מיסאנדרסטוד, אני מניח…

"אלגריה" , יחד עם יעל דקלבאום, הוא דואט נשי אוהב וסוחף, הממוקם היטב לקראת סיום האלבום. השילוב הקולי של דקלבאום ומיוחס, ויותר מכך, השילוב הרגשי- ניכר. קטע הנושא, קטע המסיים את האלבום הוא יצירה לארבעה עשר, לא פחות, כלי הקשה, שאם אני מבין נכונה- כולם מנוגנים על ידי מיוחס עצמה. ניתן לשמוע כלי הקשה בעלי גוונים שונים המגיעים ממחוזות שונים בעולם- שיקוף, למעשה, של מיוחס עצמה, כפי שרואה עצמה וכפי שרוצה שנראה אותה אנחנו. La Gitana מחזיר אותנו דור אחורה במוסיקה הישראלית, לזמנים בהם רצינו, ויכולנו להינתק מן המציאות הקשה אל צלילי מוסיקת עולם ולהאמין, דרך היופי של הצלילים והאוניברסליות של המילים, שאנו חיים במציאות זכה, בה האהבה והשלום ינצחו, כי הרי ברור שאין דרך אחרת. האלבום של מיוחס מעניק לנו הזדמנות להתמסר ליופי, לקצב, לעדנה. המציאות? שתקח פסק זמן.