הקיץ מוציאות אלבומים חדשים שתיים מהיוצרות החשובות של הרוק הישראלי לדורותיו. למרות שיתופי פעולה מצליחים ביניהם בעבר, של שיר ככותבת המילים ושל אלאל כמלחינה ומבצעת, אין ספק שדרכיהן נשאו אותן למקומות שונים, כאשר אלאל קיבעה מקומה כיוצרת בכירה ומסקרנת בעוד ששמיר פנתה לכיוונים אחרים שהשאירו את יצירתה בעשרים השנה האחרונות ליודעי ח-ן בלבד.

ועדיין, קיץ זה מפגיש בין שתי היוצרות החשובות הללו, אלאל עם אלבומה השלושה עשר (וכאן המקום למחות על חוסר קבלת האלבום הקודם לידי…) ואילו שמיר עם השמיני שלה ומצאתי לנכון לחבר ,ולו בנימים דקים, בין "כאחד האדם" של אלאל לבין "הלילה שבו ניצחה האהבה" של שמיר.

https://www.youtube.com/watch?v=GcKH6hrouv0

ראשית, אלאל. הפקת האלבום הופקדה בידי מיכאל גוטליב המוכשר , פעולה שלכשעצמה מעידה על האמון הרב של אלאל ביוצר הצעיר והמיוחד הזה. הטקסטים, שכמו תמיד אצל אלאל, נבחרו בקפידה, נכתבו על ידי כותבים ותיקים ומהוקצעים כגון יהונתן גפן ("מעבר לגדר"), מאיר גולדברג ("מישור", "כאחד האדם","סופה", "מהומות" הפחות מוצלח בעיני), כותבים מפתיעים בהקשר של אלאל כגון קרן פלס ("עפיפון") וארז ברזוליק ("ענן כחול") בעוד שאלאל עצמה כתבה שני טקסטים, מה שנמנעה ממנו ברוב שלבי הקריירה שלה ("סנונית" ו "הסאונדמן של העולם" המשובח עם הנוכחות הדומיננטית של הלופים של אליוט).

יש דבר מה בהתפתחות היצירתית של אלאל שמותח את יריעות הציפיות האומנותיות ממנה באלסטיות מרשימה ובסטייל שאי אפשר ללמד. היא שרה כמו שרק היא מסוגלת מחד אבל מהווה מודל ליוצרות צעירות רבות מאידך. היא מסוגלת להוביל את גוטליב בעמדת המפיק המוסיקלי לצליל קריר,זוויתי ומעודכן בחלק מן השירים מחד ולצליל על סף השאנסוני והרומנטי ("סנונית" המיוחד במינו בולט בצליל זה) בחלק אחר מאידך. מובן מאליו שבשני הכיוונים ובכל מה שביניהם היא נשמעת כמו…נו..כמו קורין אלאל, אבל בדיוק. ואולי זה סוד קורינותה..

ועתה, אסתר שמיר. את כל המילים והלחנים באלבומה השמיני כתבה שמיר עצמה. במשך שנים רבות הייתה שמיר מכותבות הטקסטים המבוקשות והייחודיות ברוק הישראלי הנשי וכעת, יותר מבאלבומה האחרון "זה בינך ובין אלוהים", הטקסטים נוגעים אפילו יותר, מדויקים יותר. "ואת", שיר נוסף של שמיר שמכוון אל כל אשה באשר היא אשה ומעצים אותה, נוגע ברגאיי ומביא עמו את שמחת החיים החשובה כל כך אצל שמיר. "הלילה שבו ניצחה האהבה", מעין מראה ל "ימות משיח" של דני ליטני, מביא חזון אוטופי רך , אולי רך מדי לטעמי. שמיר היא זמרת בעלת עוצמות קוליות ואישיות חזקה והטקסט הזה , כך נדמה לי, בוצע ב"חצי כוח".

"תוותר לי", הקצבי והמהיר, מביא לרגע נוכחות רוקית לאלבום אבל שמיר, כך נדמה, ויתרה על הפן הזה ביצירה שלה. היא "לא ילדה" כך היא שרה והביטוי שלה בהכרח עובר שינוי. "תוותר לי" היא שרה בעדנה והעוצמה שלה עבור עבור בדרכים אחרות. שמיר, בכלל, לא כמו אלאל, מתייחסת במפורש לעניין הגיל. היא מתייחסת לגוף ("תפישת הגוף" מתוק באופן קיצוני…) , לילדים, למערכות יחסים בסיבוב שני או שלישי. מביטה נכוחה. אמיצה אל מול העולם שמצעיר והולך ודוחק את בני דור הענקים הזה, שכולל את רוב גדולי המוסיקה הישראלית, החוצה. זו לא גזירת גורל.