לפני שלוש שנים בדיוק, במהלך מבצע "צוק איתן" קמה תנועת "נשים עושות שלום", תנועת שטח פוליטית לא מפלגתית, שמטרתה לקדם הסכם מדיני ולשלב נשים במוקדי קבלת החלטות. באוקטובר האחרון יצאה התנועה לצעדה מראש הנקרה בצפון הארץ ועד לירושלים. אל הצעדה הצטרפו אלפי נשים; אחת מהן היתה הזמרת יעל דקלבאום, שבמהלך הצעדה חיברה את השיר "תפילת האמהות" – "שיר תפילה ותקווה לשלום בין העמים".

אמש (8.7) בבארבי היא הופיעה עם "אנסמבל תפילת האמהות", הכולל 14 נשים, במופע משותף בעברית, ערבית ואנגלית. במופע לקחו חלק, מלבד דקלבאום: מרים טוקאן, אבבה דסה, הגר סמיר, דניאל רובין, בת חן אדרי, מירה עילבוני, יראת יעקב, קרן טפרברג (תופים), עינת הראל (שירה וכלי הקשה), לירון מיוחס (שירה וכלי הקשה), גל מאסטרו (קונטרבס) וטל סנדמן (גיטרה חשמלית). גם מבלי להניף דגלים של אירוע עם אג'נדה פמיניסטית, במה שמכילה רק נשים – כבר מאתגרת באופן רדיקלי את הסדר החברתי הקיים בתחום.

המופע נפתח בתום חימום קצר של "לסביהונסט" ("מופע שירים ומערכונים של נשים שאוהבות נשים"; הן יארחו את דקלבאום והאנסמבל בהצגה שלהן ב"הבימה" ב-18.7). יעל דקלבאום עמדה במרכז הבמה, לבושה בספק שמלה ספק גלבייה בצבע לבן, וניצחה על האנסמבל בקלילות ובחיוך.

דקלבאום, שליש מ"הבנות נחמה" לשעבר, ועם שלושה אלבומי סולו משלה (באנגלית ובעברית), היא אחת המוזיקאיות הצעירות המעניינות שיצא לי להכיר בעשור האחרון; יש לה קול צלול ומדויק כמו של ג'וני מיטשל – בימיה הטובים – ומנעד קולי מרשים ביותר. במופע אמש היא דווקא לא שרה משיריה (מלבד שיר אחד), אלא שירים שחיברה והלחינה עבור האנסמבל.

על מנת ליהנות מההופעה ולהתחבר לאוויר ששררה בבארבי אמש, על הקהל היה להסיר ממנו חומות של הגנה וציניות, ולהתמסר לאופטימיות ולתקווה. המילה "אור" חזרה בוריאציות שונות – בין השירים ובתוכם ("ילדי האור", שכתבה ביחד עם מרים טוקאן, "100% אור"- השיר היחיד מהרפרטואר הותיק יותר של דקלבאום שבוצע במופע, ועוד). נראה היה שהן באמת מתכוונות ל"באנו חושך לגרש", שיר החנוכה הידוע שהן ביצעו בשלוש שפות, בעיבוד שהכניס טוויסט מעניין ומגניב לשיר המקורי.

קשה להגדיר את הסגנון המוזיקלי של המופע. לפעמים האנסמבל נשמע כמו מקהלה כנסייתית ששרה גוספל יהודי-ערבי, ולפעמים כמו להקת רוק נשית. השירים נעו בין שפות שונות – עברית, ערבית, אנגלית ואפילו אמהרית (בביצועה של אבבה דסה המצוינת) ובין סגנונות מוזיקליים שונים: פולק, גוספל, מוזיקה ערבית ואפילו רגאיי. ובעיקר, זאת היתה חאפלה נשית של תקווה.

"אנחנו לא המיעוט, אנחנו הרוב", אמרה דקלבאום לקראת סוף המופע. ובשיר שסגר את ההופעה לפני ההדרן ("Women") היא קראה לקהל להצטרף לקריאות "Women of the world unite" – והמילים חזרו והתחברו למטרה של תנועת "נשים עושות שלום": לאחד נשים מכל קצוות הקשת הפוליטית ומכל דת, מגזר, רקע ומעמד חברתי, בקריאה למנהיגים לעשות שלום. את ההדרן ואת ההופעה כולה הן סיימו בביצוע מלא עוצמה ל"תפילת האמהות", שלשמה ולכבודה נתכנסנו.

ההופעה כללה רק 11 שירים (כולל הדרן), אבל נמשכה שעה וחצי; השירים עצמם היו די ארוכים, והמעברים בין השפות ובין הסגנונות המוזיקליים התרחשו לא פעם גם בתוך השיר עצמו. דקלבאום ניצחה על האנסמבל והפעילה את הקהל, בכריזמה שלא מביישת מנהיגה מנוסה; במידה מסוימת, ניתן לטעון שהיא ה"דפני ליף" של המוזיקה – מובילה של מחאה חברתית א-פוליטית, באמצעות מה שהיא יודעת לעשות הכי טוב – מוזיקה.

בסיום המופע, כשנדלק האור בבארבי (הפעם דווקא לא במובן הרוחני, אלא הטכני),לא יכולתי שלא להצר על כך שמדובר בתנועה – ובמופע – א-פוליטיים; הפגנות השמאל בכיכר היו יכולות רק לצאת נשכרות מקצת גרוב מוזיקלי מלא אור, אופטימיות ותקווה. בדרך החוצה התחיל להתנגן לי בראש – במקרה, או שלא במקרה – השיר "Anthem" של הכהן היהודי הגדול שהלך לעולמו ב-2016: "There is a crack in everything/ That's how the light gets in". ייתכן שהאור שקרן מהבמה אתמול הצליח ליצור סדק קטן אפילו בחומת הציניות שלי, ואולי זה בכלל לא מעט.

(תמונה: גיל שני)